אור וחושך ביחד

אפולו

"אני לא חמוד!" ניקו מחה בזמן שהלכנו וצחקק בעוד הוא אדום כולו באופן לא אופייני ו וויל נותן לו יד. היה יום שמש לוהט. זאוס בטח שוב נשפך מצחוק באולימפוס מהאירוניה. הרגשתי, לראשונה בחיי, כנראה (כי באמת לא זכרתי את העונשים הקודמים שלי ברגע ההוא) הרגשת הזדהות מטומטמת ולא הגיונית חזקה עם כל הגלידות או הארטיקים שנמסו אי פעם. ואז טלטלתי את ראשי למחשבה ההזוייה הזאת. לצערי זה רק הגביר את הרעב שלי, אבל נגמר לנו האוכל. שמחתי שאנחנו בדרך לסופר, ועוד יותר התרגשתי לקראת המזגן המבורך שיהיה בו.

וויל חייך בינתיים חיוך ערמומי לבן האדס, שתר בעיניו אחרי מפלצות תוך כדי הליכה עם יד שנייה על החרב.לא נראה שוויל נפגע מהשמש, למרות פניו המנומשות. טוב, ברור. חשבתי לעצמי במרירות. כבן שלי, הוא היה חסין. "אתה כ ן חמוד. ועוד איך חמוד." ניקו גלגל עיניים. הקשבתי להם מזווית האוזן, אם היה אפשר להגיד את זה. הייתי עייף כל כך עוד מהקרב האחרון שלנו. מג נראתה מזיעה ועייפה כמוני וחשבתי שהיא תימס לגלידת קקטוס ירוקה עוד מעט. הבטן שלי קרקרה במחאה. עוד קצת, הרגעתי אותה. כבר ראיתי את הסופר והגברתי את המהירות בהתלהבות למרות שהייתי מותש וגררתי את מג והיא נשענה עליי.

"אתה יכול להפסיק עם זה?" "להפסיק לאהוב אותך, ילד מוות?" וויל אמר ולא הפסיק להסתכל עליו תוך כדי שהלך למרות שכמעט נפל אלפי פעמים ובכל פעם כמעט נפלטה ממני זעקת אימה ועצרתי את עצמי בכוח. טוב, גם עזר שהייתי עייף והתפללתי לנקטר. "לא," ניקו מלמל והאדים. הם המשיכו ל"ריב" בשקט בלחישות. וויל חבט בניקו מידי פעם ואז ניקו היה מצחקק ונשען עליו. מג גלגלה עיניים לעברי וחייכתי בעייפות.

"הם יותר גרועים ממך." היא אמרה לי. "סליחה?" דרשתי לדעת בגרון ניחר והיא צחקקה. "תפסיקי!" מחיתי, אבל זה רק הגביר את הצחוק שלה. ניקו ו וויל בהו בנו בחוסר הבנה ונראו כל כך חמודים יחד, משלבים ידיים וניקו מחייך וצוחק ומתגלגל על וויל ללא הפסקה ושניהם אדומים כמו השמש, שהלב שלי נמס לגרביים (שהתחרטתי בכל מאודי שבכלל גרבתי אותן(אלים, למה בכלל גרבתי גרביים ביום כזה?)) והפסקתי לכעוס. "מה קרה, אבא?" וויל שאל אותי בקול מנומנם. לא יכולתי להגיד לו. ולא רק בגלל שלא רציתי.

מוזר, אבל עכשיו התמלאתי בחילה. מג הפסיקה לחייך באחת כל כך עד שהרגשתי כאילו שמישהו מנגן מוזיקת אימה ברקע. וויל התבלבל וניקו קימט את המצח ושלף את החרב שלו. מג בלעה רוק כשהסתכלה עליו. תחילה נראה שהיא נרתעת ממנו. היה לו שיער שחור פרוע יחסית ארוך שכיסה את עיניו ושהזכיר גור עטלפים, עור חיוור בקטע מפחיד שפעם כנראה היה ועדיין יכול להיות בגוון זית והוא לבש רק שחור, כאילו שלא הייתה קיימת בעולם חולצת מחנה החצויים או יופיטר ועיניו החומות כשוקולד היו עצובות במידה מפחידה, אלא אם הוא היה ליד ועם וויל.

אך לאט לאט נראה שהיא נרגעה מניקו די אנג'ילו והיא התחילה אפילו להתיידד איתו. תפסתי אותם לפעמים מהצד אפילו צוחקים ביחד. ראיתי במחנה שניקו חייך רק ליד וויל או עם חבריו, השבעה. סימן טוב - הנפש שלו מתחילה להתאושש. "משהו אפל מתקרב." ניקו אמר. יבבתי בהסכמה. "או זה, או שהגענו למבוך של דיידלוס." אמרתי. שאר החברים הלכו למסע מכיוון אחר, כל אחד בזוגות או בשלשות או ביותר. המאמן הדג' שלף עכשיו מאחורינו את הנבוט שלו והחזיק בחליל שלו, למרות שלו היה ברור לי במה הוא יעזור ברגע כזה. המאמן הדג' לא היה גרובר.

וויל הרצין והתחיל לזהור. אני שלפתי את הקשת שלי ממחנה יופיטר. מג שלפה חרבות חדשות ממחנה החצויים. ריינה שלפה את חרב הגלדיוס שלה. "חכו." ניקו אמר. למרות השינוי המשמעותי שעבר, הוא שוב נראה קודר כעת. "אני אלך לסייר - " "אין מצב," וויל מחה ונתן לו ידיים. ניקו הסמיק. הזהרתי במבט את מג לא להעיר מילה, אבל היא חיפשה במבטה את האוייב בכלל ופספסה אותי.

"אתה נשאר עם כולנו או שכ ו ל נ ו הולכים לסייר." ניקו קילל באיטלקית ו וויתר. התנשפתי, הן מחום השמש והן ממתח. "אם זה ה ו א -" ניקו אמר במתח. האדמה סביבו השחירה. "נילחם כולנו," וויל התעקש. ניקו נראה על סף התמוטטות עצבים. "בסדר." הוא חרק שיניים. הבחנתי בדאגה בעיניו, ששידר בעיקר כלפי וויל. "אנחנו נצליח," אמרתי בביטחון שלא הרגשתי באמת. אבל הם לא צריכים לדעת את זה. "אנחנו אל, בת דמטר רצינית מאוד, בן של שלושת הגדולים ו בן אפולו חזק מאוד וריינה והמאמן הדג'. אין להם סיכוי, מי שזה לא יהיה." הכרזתי.

ניקו בהה באופק במבט אטום ו וויל בהה בי מפקפק. "מה שתגיד." ניקו רטן. אבל עיניו התגנבו שוב לוויל. שתקתי. ידעתי שהוא דואג לו. מכולנו, לוויל היו הכי הרבה פחות כוחות וניסיון במסעות חיפושים. אבל הנבואה ציינה בבירור את השמש. ריינה השתעלה לידה. "שניכנס למבוך? המאמן, תפתח אותו בקסם החליל שלך." היא אמרה לו. המאמן הנהן קצרות במבט חמור סבר והתחיל לנגן. האדמה רעדה, נוצר פתח ונכנסנו למבוך אחרי נשימה עמוקה והסתכלות אחרונה לשמש.