אור וחושך ביחד

ניקו

אוקיי..הפרק הזה מותאם לשנות השלושים. אל תהרגו אותי. יש לי חתול לשמור עליו! לימודים באוניברסיטה לעשות! בן.ת זוג להכיר! שירות לאומי אולי להשלים! אני עוד צעירררר אההההה

הפרק:

זה היה כעבור חודש. ניקו שוב היה בחדר האוכל. הוא אכל בעגמומיות כרגיל, אבל הפעם הוא חשב על וויל ופרפרי שלד ריחפו בתוכו, הפנים שלו התחממו, הלב שלו דפק והוא חייך חיוך מטופש ללא שליטה ושמח שהוא לבד. ואז הוא הסתכל אחורה, פשוט כי הצוואר שלו התחיל להירדם. ומה שהוא ראה גרם לו לקפוא ולהשמיט את המזלג. כי הוא ראה אישה בשיער שחור פרוע כשלו בבגדים מיושנים עם כפפות מיושנות על ידיה ושרשרת פנינים לבנים על צווארה, עור גוף בצבע הזית כשלו מחזירה לו מבט ברגע שהוא הסתכל עליה גם. ניקו לא היסס הפעם. הוא חייב לברר אם כל זה הזייה או לא אחת ולתמיד. קודם ביאנקה ועכשיו מריה די אנג'לו. מה השלב הבא? טוֹני, אהוב ליבו משנות השלושים? לא. הוא הולך לשים לזה סוף. הוא קם בנחישות למריה די אנג'לו ובלב דופק. "אמא?" הוא לחש באיטלקית, ליתר ביטחון, כי אולי היא לא למדה אנגלית בכל השנים שלה בשאול. מריה חייכה. "ניקולס. ילד שלי. ניקו. איך גדלת. אבא שלך סיפר לי כמובן. כל מה שעשית. אני כל כך גאה בך. ילד שלי. בטח כבר יש לך חברה, שגאה בך גם. בוא אליי." ניקו בכה ללא שליטה לצערו בזמן שמריה פרשה זרועות, נרגשת. 

"אמא?" הוא אמר שוב בשקט. מריה חיבקה אותו. "מה נכון להגיד, ניקולס?" היא לחשה לו באוזן. "מריה?" הוא קרקר. להפתעתו, כשחיבק אותה,(אם אפשר לקרוא להימחצות הזאת בניגוד לרצונו המוחלט ' חיבוק ' )  היא הייתה מוחשית.  "האדס דאג לזה." מריה הסבירה לו כשהוא הסתכל עליה מבולבל. "אבל..זה לא יכול להיות..ביאנקה.." ניקו מלמל מתוך דמדומים. הכל הרגיש כמו חלום. כמו עוד נשיקה עם וויל. "בטח התגלתה אליך גם," מריה השלימה לו את המשפט. ניקו נרעד ללא שליטה עכשיו ומריה יצבה אותו בעדינות. "מה קורה פה?" הוא לחש בקול צרוד. "אני הוזה. וויל חושב שאני הוזה." "מי זה וויל?" מריה שאלה בעניין. הלב של ניקו פרפר וכמו נעלם לשאלה הזאת. אויי לא. אם לו קשה עם זה, בטח לאימו עוד יותר קשה. הוא משנות השלושים. אבל הוא לא ידע מתי אמא שלו נולדה. יכול להיות שאפילו באלף שמונה מאות. ואז בכלל נידו את כולם. "אה.." ניקו גמגם והסמיק. הוא גילה עכשיו שהוא לא יכול לדבר עליו בלי לרצות להתעלף. נפלא. אבל מריה הנידה בראשה. ניקו התפלל לאפולו שהיא שכחה מי הוא בינתיים. 

"אני רואה שכל המכות לא עזרו להוציא את היצר הרע הזה ממך. נו, טוב. בטח האדס יוכל לעזור לך בזה."מריה מלמלה, כמו לעצמה. ניקו הרגיש כאילו חטף אגרוף בבטן.  "אמא," הוא מיהר להגיד ושכח מהחינוך שקיבל לרגע מרוב פחד. "אנחנו כבר לא בשנות הארבעים. כאן בסדר עם זה - " הוא גמגם תחת מבטה הרך. "אני יודעת. אבל ככה חונכתי." "אז ככה תחונכי עכשיו," הוא בכה שוב. אלים, לעזעזל. זה לא מתאים לו. ומביך, אבל מסתבר שלא ליד אמא, כי היא המשיכה להיות במבט נחוש. "אמא..." "לא, ילד שלי," מריה התעקשה וליטפה אותו. היא נישקה אותו על המצח. "אתה לא תהיה כזה. אנחנו קתולים." "אני כבר אמריקאי כבר ארבע וחצי שנים," ניקו אמר ברעד, בגלל הבכי וההלם, והוא גם רעד שוב. "ואיך את בכלל יודעת.." הוא מלמל."אביך אמר לי," אימו אמרה בשקט. "אמרתי לך שהוא אמר לי הכל." ' הוא סיפר לה על הפיצוץ של שרביט דיוקטאלנוס שהבהיר לו את הכל,' ניקו חשב.  "והוא הולך להגיד גם את הדבר הבא," נשמע קול רועם חדש. כשזיהה אותו, ניקו היה אסיר תודה עליו לראשונה בחייו. "את לא תמנעי מהבן שלנו להיות מי שהוא, מריה יקירתי. בטח לא עכשיו, כשהוא מוגן." מריה ענתה לו באיטלקית מהירה. ניקו המשיך לבכות בשקט באופן לא אופייני והסתכל על האדס, שהחזיר לו מבט רציני, אבל גם הגניב לו חיוך קטן. "מה לעזעזל קורה כאן?" ניקו שאל אותו. אביו חייך אליו חיוך קטן שוב, בזמן שאימו השתתקה ובהתה באופק. "בוא. אסביר לך ביער." האדס אמר, נתן להם יד והם נעלמו במסע צללים ליער מחנה החצויים.