אור וחושך ביחד

אפולו

ואוו. היה לי מחסום כתיבה רציני לפאנפיק הזה. אלמלא מדריך לכתיבה שקראתי פעם מי יודע מה היה קורה? עשיתי מה שהיה כתוב שם ולרוב עוזר לי, עברתי נקודת מבט. וגם כתבתי כמה פרקים פוטנציאליים להמשך, אבל זה כבר פיתרון שנראה לי שאני חשבתי עליו. (קראתי כל כך הרבה מדריככףי כתיבה מאז 2015, שאני פשוט כבר לא יודע.) כוכבים, דיעות ואני ממשיך! ושנה טובה! לאיזו כיתה עליתםן? 🥰🥰🥰🥰🥰🥰🥳🥳🍯🍯🍯🍯🍎🍎🍎🍎🍏🍏🍏🍏🍯🍯🍯🍯❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤וסליחה על דברים מוזרים אם יהיו, כרגיל, לפעמים אני כותב דרך הפלאפון ויש לי בו מתקן שגיאות ואני כותב מהר.

נ.ב: שיניתי את תמונת הכריכה. 

מה דעתכםן?

נ.ב:2: נראה לי שלמדתי לכתוב הייקו בזכות ריק ריירדן. אני גאה בעצמי, כי למדתי לבד לגמרי.

הפרק:

ההייקו של הפרק:

נק' מבט: אפולו🌞

תקוללו, אלות הגורל

נבואה שוב

למה? למה? למה-

הפרק:

"היי," אמרתי, דבר מטופש להגיד בהתחשב במצב שבו מצאתי אותו. הוא ישב על החוף של האגם במחנה ובהה בעגמומיות באופק הים. "היי." הוא אמר באותה עגמומיות. "יום יפה, מה, אפולו?" הוא שאל במרירות. קימטתי את המצח. עבר זמן רב מאז שהייתי במחנה החצויים. "איך ידעת שזה אני?" שאלתי אותו והתקרבתי אליו והתיישבתי לידו. הוא נאנח. "אני זוכר אותך. זיהיתי אותך." הוא נהיה ירקרק ודמעה ברחה לו. "אוקיי," אמרתי לו ושמתי לו יד על הכתף. הרגשתי שהבטן שלו געשה. יצבתי אותה והוא חייך אליי במבוכה לא אופיינית לו ואז הוא הסתכל שוב על האופק באומללות. הוא בכה. "מה קרה?" שאלתי אותו ברוך וליטפתי אותו. הוא ניגב את העיניים ומשך באף כמה פעמים.

נבהלתי. "התנשקנו." הוא אמר ביובש והסמיק. חיכיתי. "נו, אז? זה דבר נפלא!" אמרתי ורכנתי אליו יותר וחיבקתי אותו כשהוא התחיל לרעוד וליבב. דמעות רבות זלגו על פניו. הוא שם יד על הפה ונראה שטוף זיעה. זיהיתי את הסימנים. ריככתי את מבטי והסתכלתי עליו וליטפתי אותו. "עשית הכל כנגד כל האינסטינקטים שלך." אמרתי ברוך. "נישקת בן. זה לא מה שאתה מכיר. והתכחשת לזה זמן רב מידי." אמרתי ברוך. ניקו בכה ורעד. "אם אתה אומר." הוא אמר בקול צרוד בלי להסתכל עליי. הוא השפיל את המבט ועצם עיניים על ברכיו. "היי," אמרתי ברוך והרמתי לו את הראש בסנטר. הוא פקח עיניים חומות וכהות וטובות במאמץ והסתכל עליי בשאלה. חייכתי. "הנה דבר שאסור לך לעשות לעולם. לוותר. ועוד לוותר על עצמך." אמרתי בקול פוקד אבל ברוך וחיבקתי אותו שוב. הוא חייך להפתעתי והסתכל לכיוון מרפאת מחנה החצויים והצביע עליה ביד שמאל בכלליות.

"אני יודע. וויל וקיילה ואנבת' וריינה ואפילו פרסי וכמובן שג'ייסון אומרים לי דברים דומים." הוא אמר ונאנח שוב ונשען עליי ורעד שוב. הרהרתי. "כן. ג'ייסון נהדר. הוא כאן?" שאלתי, בלי לדעת למה אני מצפה באמת. ניקו הנהן בהיסח הדעת ואז הסתכל עליי וחייך. עיניו אפילו נצצו מבעד לדמעות. "כן. הוא נפלא. הוא אח שלי. אני אוהב אותו." הוא צחק צחוק מר וניסיתי לחבק אותו שוב אבל הוא נרתע ממני ודחה אותי בהינף ידיים וקם והתמתח והסתכל למרפאה. "בוא איתי, אפולו. אני יראה לך את כולם." הוא אמר בכבדות ונראה מהורהר הוא הפעם בצורה לא אופיינית לו. הנהנתי בהיסוס ובעדינות וקמתי והלכתי איתו כשאני תומך בו. הוא חייך. "אתה מחייך," ציינתי את הדבר המובן מאליו.

וטפחתי על צידו בחיבה. "ואתה נראה טוב יותר." אמרתי ופרעתי לו את השיער. הוא גיחך. "כן. זה בזכות המחנה." הוא הסמיק. " ו וויל וכולם." הוא גמגם בקול צרוד והסתכל שמאלה במבוכה חמודה. "מה?" שאלתי אותו בעדינות כשהוא השתתק ליותר מידי זמן. "קיבלנו נבואה. בוא. אני אספר לך עם כולם." הוא אמר בכבדות ומשך אותי בידו למרפאה. הייתי בהלם. נבואה?