אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

כעבור יומיים ניקו כבר היה בריא כמו לפני המסע. הוא היה בביתן שלו וישן: אבל עדיין היו לו סיוטים. הוא חלם על החטיפה שלו בטרטרוס, של הענקים התאומים, ואיך הוא נכנס לכד בלית ברירה. ואחר כך כל הימים הארוכים על הספינה, ואז על קופידון, שלחש לו ' לפחות הכרת ברגשות שלך ' שוב ושוב בחיוך ערמומי בסוף כל החלומות או בינהם, וחוזר חלילה. ניקו התהפך במיטתו והתעורר בבהלה בלב דופק בפחד ובחוסר אוויר מדומה ובצעקה. כשנרגע פחות או יותר הוא הסתכל החוצה דרך החלון הקטן שהיה לידו וכמו ליד כל מיטה. הרפיות שמרו בחוץ וניקו קרס לכרית בחזרה, מנסה לא להרדם במאמץ. "מה קרה?" פרנק נשמע שואל בקול מנומנם. היום מחנה יופיטר אמור לעזוב בבוקר. פרנק העדיף לישון בביתן האדס ממארס, וכולם לגמרי הבינו אותו. ניקו שמע שגם הייזל מתעוררת וגם ריינה. הוא נאנח. כמו תמיד, הוא הורס הכל.  "שום דבר" ריינה נשמעה אומרת בחשיכה. "תחזרו לישון. אני אהיה איתו." "בסדר," פרנק הסכים והם חזרו לישון.

 ריינה ניגשה לניקו, שהחמיץ לה פנים. "מה קרה?" היא שאלה אותו בעדינות והתיישבה לידו כשהיא מלטפת אותו. ניקו נשם עמוק וסיפר לה מה חלם ועל התיאוריה של וויל. ריינה הייתה בהלם, אבל היא מיהרה להתאושש ולקחת את היד של ניקו. "אויי, ניקו...אל תדאג. אני בטוחה שוויל באמת אוהב אותך." ניקו האדים ושמח בכל מאודו שחשוך. "זה לא זה. אני...אני לא בטוח... אפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית?" הוא מלמל.  ריינה חייכה אליו והנהנה. "כנראה. והרגש החזק יותר מנצח." ניקו הנהן אליה בתודה. "כי כל פעם כשאני עובר ליד פרסי...אני...טוב...לא בדיוק..." הוא זז באי נחת. "הלב שלי כבר לא ממש...דופק...אבל כן...קצת כזה..." ניקו גמגם והתחיל להתחרט שבכלל אמר משהו."נשמע שאתם צריכים לדבר," ריינה אמרה ברוך. "תדברו, ניקו. תדבר איתו." ניקו הנהן בשתיקה והסתכל עליה. "אני מניח שלא תעשי את זה במקומי?" הוא אמר והיא גיחכה וליטפה אותו. "בהצלחה, ניקו." היא אמרה, חיבקה אותו וחזרה לישון. ניקו נאנח וידע שלא יוכל להרדם, לא חשוב כמה הוא עייף. הדמעות איימו להגיע ואיתם ריגשי האשמה והצער והפחד. 

הוא קם ויצא לחושך במעורפל. הוא הלך כמה צעדים ונתקל פיזית בהרפיה. "היי! לאן זה החצויי שלנו חושב שהוא הולך?" ניקו גלגל עיניים. "את לא תביני." רטן. ההרפיה שילבה כנפיים, והמראה כמעט הצליח להצחיק את ניקו- כמעט. הוא גם ידע שהסיטואציה שהוא נמצא בה מצחיקה עד גיחוך, אבל לא היה אכפת לו. "ולמה נראה לך שלא אבין?" ההרפיה שאלה. ניקו נשם עמוק. הוא בהחלט לא רוצה זומבים עכשיו. אבל הוא לא ידע כמה זמן יוכל להחזיק מעמד.  "תני לי ללכת," הוא אמר בעצבנות וניסה להתקדם שוב, אבל היא עצרה אותו שוב. "ולמה אתה הולך?" היא דרשה לדעת. "אני בן האדס," הוא אמר ברעד. 

כמה דמעות כבר יצאו לצערו, והאדמה התחילה לחרוק. כדאי שימהר. "אני- חושך-" ההרפיה הנידה בראשה. "העובדה שאתה חצויי לא מרשימה אותי, לא חשוב עד כמה בכיר באולימפוס שמימפוס האבא שלך. אז למה?" היא שאלה שוב. ניקו הרטיב את השפתיים. "יש לי...מסע חיפושים," הוא גמגם.  "אני...צריך...לצאת....ליער...בשביל זה. את יודעת..." ההרפיה נראתה מופתעת. "מסע חיפושים? רגע אחרי שנגמרה המלחמה בגאיה?" שאלה. הלב של ניקו דפק. שיט. הוא לא חשב על זה. "כן," הוא אמר בעקשנות. ההרפיה משכה בכתפיים סוף סוף. "בסדר. בהצלחה, בן האדס." ניקו מלמל "תודה" ורץ במהירות ליער, כל כך מהר עד שזה נראה כאילו עשה מסע צללים, לפינה הקבועה שלו שלשמחתו עדיין הייתה קיימת. הוא התיישב ונשען על אבן ושם התייפח בחופשיות. 

למה, למה החיים שלו כל כך מסובכים? למה, למה הוא לא יכול או מסוגל לאהוב בנות, כמו כולם? לפתע הוא הרגיש ליקוק אדיר ואז ליקוקים קטנים בעיניו. "גברת אולירי," הוא לחש ברעד וליטף אותה. היא תמיד תמכה בו. "החיים שלך פשוטים, נכון? את...את אוהבת מישהו." הוא מלמל ומשך באף. גברת אולירי הסתכלה עליו ולפי עיניה ניקו ידע שהיא מקשיבה לו ושולחת לו עידוד בדרך של הכלבים."אף אחד לא מסכן אותך," ניקו המשיך ללחוש לה והדמעות המשיכו לזלוג על פניו. "את כלבת שאול, אבל את עדיין בטוחה יותר ממני ואוהבים אותך ו-" הקול של ניקו נשבר וגברת אולירי חזרה ללקק אותו בנאמנות כאילו שהוא היה גור שלה.  

הוא לא ידע מתי נרדם, אבל ניקו הופתע למצוא את עצמו עדיין ביער כשהשמש זרחה ואת גברת אולירי משמשת לו כחצי מיטה וחצי כרית ענקית. היא עדיין ישנה. הוא שמע צעדים עכשיו ונבהל והחזיק בחרב שלו. "ניקו? בשם כל נעליי הרמס, מה אתה עושה פה?" "זה מה שאני באתי לשאול אותו גם" נשמע עוד קול, אבל הוא היה שלו. ג'ייסון ותאליה נראו לבסוף לפניו, תאליה עם מבט שואל ומצח מקומט וג'ייסון בהרמת גבה.