אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

ניקו לא יכל לסבול את השקט של המרפאה. בנוסף גם היה שם ריח של תרופות, והוא לא יכל לצאת, מה שהזכיר לו את טרטרוס. לבסוף הוא עבר לישיבה במאמץ והתנשף בעייפות. הוא תהה למה חלם בכלל את האירוע על קופידון ככה, בצורה כזאת. אם הוא שוב עוקב אחריו...ניקו התמלא זיעה קרה רק למחשבה והסתכל לצדדים בזהירות. הוא לא ראה כלום, אבל הפרחח הזה בהחלט יכול להיות בלתי נראה. כמו שהוא לא ציפה שהוא יתאהב בפרסי או בוויל. הבטן שלו התחילה לכאוב והבחילה חזרה אליו למחשבות האחרונות. הוא שתה עוד נקטר, הרגיש יותר טוב וקם במאמץ. העולם הסתחרר לרגע והוא כמעט נפל בהרגשה נוראית פתאומית וייצב את עצמו ברגע האחרון. כשחזר לנשום פחות או יותר, ניקו הסתכל על עצמו. הוא לא הפך שקוף ולצל. טוב מאוד. אבל עדיין קר לו; כלומר שלא כדאי שיעשה מסע צללים בזמן הקרוב, אלא אם הוא רוצה להיפגש מוקדם עם אבא שלו ותנטוס. הוא יצא החוצה בזהירות, נשען על דברים לתמיכה בדרך ומצמץ בשמש. היה מוזר לראות את המחנה, אחרי שכל כך הרבה שנים התכחש שהוא שייך אליו ולהיות בו גם היה מוזר. מתישהו הוא קלט שהוא מחפש בעיניו את ביאנקה ומיהר להפסיק. אין טעם. היא נולדה מחדש. הוא עשה את זה רק כי היה פה פעם אחרונה ביחד איתה. 

ריינה הגיעה אליו עכשיו וחייכה. "מה נשמע?" שאלה אותו. ניקו משך בכתפיו. עם ריינה הוא הרגיש בטוח, כאילו שהיא אחות חדשה. "מוזר. אני..." הוא היסס והסמיק. דיבורים לא היו הקטע שלו. ריינה חיבקה אותו ואז נרתעה. "אלים. למה אתה לא במרפאה?" היא שאלה ובדקה לו את המצח. היא הרגישה שיש לו חום. ניקו ידע שכדאי שידבר. "אני... לא רוצה. המרפאה...ריח-" הוא מלמל והרגיש לחוץ. "אלים," ריינה אמרה וחייכה חיוך קטן. "מי זה?" לעזעזל. העולם חזר להסתחרר והוא בלע רוק. מסתבר שיש לו יכולת חדשה בזכות קופידון; לחלוק את הזכרונות שלו עם אנשים. הוא בהחלט תיעב אותה. "וויל." הוא גמגם. "אני... אני....אני.... או..." הוא רצה להעלם. לצערו, הוא כבר לא יכל. הוא נשם עמוק בעוד העולם שוב מסתחרר. "אוהב...אות...אות-" הקול שלו הצטרד. ריינה חיבקה אותו. "אותו," ניקו לחש ושיניו נקשו. ליבו דפק בפראות. ריינה ליטפה אותו. ניקו הבין לפתע עכשיו משהו חדש: כמו למשל שלא כדאי שוויל יראה אותו כשמישהו מחבק אותו. הוא זז במבוכה והסתכל לצדדים, אבל וויל לא היה בשום מקום. אבל הוא צריך להיזהר. "ואוו, ניקו, מזל טוב" ריינה אמרה לו באהבה. "והוא אוהב אותך?" ניקו הנהן בשתיקה. ריינה ליטפה אותו שוב. "זה נהדר, ניקו." הוא נחלץ ממנה. "כן. אבל אני צריך לדבר איתך, ניקו." לחרדתו הוא ראה שלא אחר מכירון אומר את זה מאחוריו במבט הרציני הרגיל שלו. אבל הוא הופתע לגלות שלא אכפת לו שכירון יודע; הוא הניח שזה בגלל שכירון בן אלמוות. "על מה, כירון?" ריינה שאלה ואחזה בידו של ניקו, שהזיעה בלחץ וממחלה. הוא שוב הרגיש חולה, והוא התחיל להתחרט שלא חזר לישון. "הוא חולה. הוא צריך לנוח-" "זה יקח מעט מאוד זמן" כירון הרגיע אותה, בדיוק כשגם ג'ייסון הגיע אליהם ונראה מודאג. טוב, סך הכל הביתן שלו לא רחוק מביתן האדס. "מה קרה?" ג'ייסון שאל. כירון נשם עמוק. "עליי לדבר עם ניקו שיחה חשובה. אתם יכולים להיות איתו, במידה וזה לא מפריע לו. אך זה לא יכול להידחות." ניקו הנהן במבוכה למבטים השואלים של ריינה וג'ייסון וג'ייסון חייך אחר כך והנהן לכירון, שהנהן גם ואז פנה מיד לבניין המרכזי. 

"על מה הוא רוצה לדבר איתך?" ג'ייסון שאל מיד. "אני לא יודע," ניקו אמר. ריינה חייכה. "ג'ייסון, אתה לא תאמין למה שאני אגיד לך עכשיו. לניקו יש חבר!" ג'ייסון נרתע ואז חייך וצחק.  ניקו האדים ושנא את ריינה ברגע הזה. "לא נכון," הוא מלמל, יודע שזה אבוד. ג'ייסון קרץ אליו. "אז זה נכון. מי זה?" הוא שאל את ריינה. "וויל סולאס," היא השיבה והחזיקה חזק בניקו, שלא יוכל לברוח. הוא פלט קללה בשקט באיטלקית. "בגלל זה הוא לא רוצה להיות במרפאה." ג׳ייסון הנהן בהבנה ונהיה רציני שוב. "אנחנו נדבר אחר כך. כרגע ממש כדאי שנלך לכירון." כשניקו לא הגיב הם גררו אותו לבניין המרכזי.