הערת הכותבת:
מישהו זוכר אותי בכלל? בכל מקרה, התקדמתי מאוד בכתיבה בינתיים בספרים אחרים שלי. סליחה אם זה יראה מוזר. ואני כותבת דרך הפלאפון, ויש שם מתקן שגיאות, אז סליחה גם על זה. והכותרות לא עובדות לי דרך הפלאפון. ונספר עדיין לא נגמר. כוכבים יתקבלו בברכה וככה גם דיונים בתגובות, תהינו!
הפרק:
נק' מבט: ניקו
זה לקח עוד כמה כשלושים או ארבעים מדרגות מייגעות, אבל בסוף הם הגיעו וג'ימי קפא ומיי התנשפה והחווירה בבת אחת כמו קיר. ניקו בחן את בית הקברות במבטו בזמן שוויל נצמד אליו. הוא הרגיש הרבה רוחות רפאים כאן, מתקופות קדומות. לפעמים אחת מהן אפילו חייכה אליו כשהבחינה שהוא רואה אותה גם ואז נעלמה בצחקוק. "אז יופי, הגענו," ג'ימי אמר בקול רועד מפחד.
"הוא אמיתי, יאיי, אושר למשטרה, אפשר ללכת?" הוא התחנן. מיי יבבה בהסכמה והחזיקה ביד של ג'ימי. וויל הרטיב את שפתיו והסתכל בהיסוס על ניקו, שמשך בכתפיו ושניסה לא לפרוץ בצחוק. "כן," הוא אמר באדישות והם עלו בחזרה. מיי נשמה באושר כשהגיעו שוב למעלה, רקדה סביב עצמה לרגע ואז יבבה שוב. "חייבים לדווח על זה לרשות העתיקות." היא אמרה. "אין צורך," הם שמעו קול חדש וקודר והבטן של ניקו התחילה להתהפך בעצבנות בגללו. וויל יבב. "אני שמח שמצאתם את המקום הזה, ילדים, אבל תנו לנו להמשיך מכאן, בסדר?" הם הסתובבו וראו את ג'יימס, שנראה מודאג, ולידו כתריסר שוטרים שנראו המומים לגמרי כשבהו בתדהמה בבית הקברות, שכמה שוטרים אמיצים התחילו לרדת אליו כבר כשהם קשורים לחבל עבה מאוד שהיה קשור לעץ חזק שעמד ליד המבוך.
ניקו קילל בלב. למה נדמה תמיד שבן התמותה הזה יודע מי הם? קודם הקניון המקולל, (' מקולל ' בקטע רגיל. לניקו עוד היו סיוטים על ההחלקה, מהם הוא התעורר כשהוא שטוף זיעה קרה בבית המאמץ שלו.) ועכשיו זה. מילא האדס, אבל ג'יימס פָּלְטֶר? "אבא," ניקו מיהר להגיד. "אני רק - " "היית צריך מקום חופשי להתמזמז עם ווי," להפתעתו אליוט מלמל את זה עכשיו, כשהוא עצמו משפשף עיניים שוב ושוב למראה המדרגות. והוא קרא לוויל ' ווי ' . ניקו הרגיש שהלחיים שלו מתחממות. "אבא! מה - איך - " הוא גמגם. "אתה מגמגם," אליוט מלמל.
"אני צודק." "זה לא משנה עכשיו," ג'יימס אמר ומשך אליו את ניקו בכתפו. ניקו נאלץ להיכנע. "כי אנחנו הולכים הבייתה ומשאירים כאן את המומחים לדבר." ג'יימס סיים את המשפט, אבל צל של חיוך היה בפניו, מה שהרגיע את ניקו וגרם לו לחשוב שהמצב אולי לא כל כך חמור - "אם כי, כמובן," ג'יימס הסתכל עכשיו על ניקו במבט קודר פלוס אוהב וכרע עד שהגיע לגובה של הבן הבכור שלו בחיוך גאה, "ריתוק בחדר לחודש. העסקה הרגילה." ניקו משך בכתפיו כשאליוט נראה מרוצה מסוף המשפט. "לפחות אני מקבל חלק מהתהילה," הוא אמר.
YOU ARE READING
אור וחושך ביחד
Fanfictionכן עושים מלא כאלה אבל גם אני רוצההההה אה ואני כותב את זה כשאני ממש מפחד כי אני בבית הומופובי אז הצילו.
