אור וחושך ביחד

ניקו

ניקו בהה באגם. גל בא. גל הולך. האגם היה בצבע עיניו של וויל במדויק. גם של פרסי. אבל יותר של וויל. ניקו ניער את ראשו למחשבות המשונות ונשך שפתיים בכוח אחר כך. בדיוק היה לו סיוט על קופידון ואז על טרטרוס. פתאום הוא הרגיש שידיים מכסות לו את עיניו והוא מיד נשען לאחור בחיוך רחב. "שוב לא מצליח להירדם?" וויל שאל בחיבה בזמן שתמך בו מאחור ונישק אותו בפניו אלף פעמים נשיקות קטנות וחמודות שהמיסו את ניקו. ניקו נאנח ואז בהה בעיניו. הכוכבים של אור הבוקר השתקפו בהן בצורה מושלמת, לדעתו. "לא," הוא הודה בזמן שהתרפק עליו. "כל יום - יותר נכון, לילה - יש לי סיוטים. על מה שעברתי, וגם על הילד הזה, לעזעזל. למה אני לא מצליח לישון? ולמה החלומות על ביאנקה נעלמו? לא שהם היו יותר טובים, אבל עדיין..." ניקו קלט שהוא בוכה על וויל ושופך את ליבו אליו. הוא הסמיק כולו, אבל הוא לא הצליח לקום מתשישות. עיניו נעצמו. היה כל כך מרגיע על וויל. "ילד מוות, ניקו," וויל אמר אז ברוך שצמרר אותו, בקטע טוב. "כשנלך לכירון יהיו לנו כל התשובות, אני בטוח." וניקו נרדם לשיר ערש של וויל ביוונית עתיקה על אביו, אפולו.

הערת הכותב:(אני קוויר)

הארות/הערות שלכםן לפרק? מחשבות שעלו לכםן בזמן קריאת הפרק? תיאוריות מה יקרה בהמשך? כוכבים ותגובות מוטיבציה כיפיות ואני ממשיך!✨❤