אור וחושך ביחד

ניקו

ניקו הלך הלוך ושוב מול יער מחנה החצויים. הייתה שעת לילה מוקדמת, והצרצרים צרצרו ביער כל הזמן. הינשופים קראו, כהרגלם בשעות האלו, קריאות מרגיעות לחבריהם. הפרחים הריחו נהדר, וריח תותים רב נישא כמו תמיד משיחי התותים של המחנה. בביתנים החניכים לאט לאט התכוננו לשינה, ולאט לאט נהיה פחות ופחות אור במחנה, כשהם כיבו בהם את האור וסגרו את הדלת כשהמדריכים והמדריכות נואשים להתארגן לקראת הלילה בצעקות ובפקודות או ברוגע נואש ובהרבה תנועות ידיים. המרפאה התכוננה להתחלף למשמרות לילה באנשים שלה. פסטוס התכרבל ליד פלאוס בכניסה למחנה ועצם את עיניו איתו ולידו.

דבר מכל זה לא עניין אותו. נדמה שעבר נצח מהמסע שלו, של ליאו ושל אנבת' המשונה ביותר עלי אדמות שהם חוו, כנראה, ל ' בור האפלה ' המפחיד הזה, בשמו המלא, כפי שהם קראו לו, או, ' בור האפלה,' כמו שכולם וכירון קראו לו. אנבת' ופייפר ניסו לגלות בינתיים אם זה לא אל הפחד שרוצה לחזור כדי לנקום בשבעה. המקום עורר את הזכרונות הכי מפחידים של כולם, ואת הפחדים הכי מפחידים של כולם תמיד, והיה רק אל אחד כזה, האוייב הנגדי של דמסן, נושא שאנבת' לרוב התנגדה מלדבר עליו, ורק אחזה חזק בחרב החדשה שלה, בזמן שאנקלוסמוס של פרסי זהרה באור אדום, כמו תמיד בזמן האחרון כשהזכירו את טרטרוס. פרסי טען שאנקלוסמוס לא מרגישה טוב מאז. ואולי זה היה נכון.

נעלם האור הכתום הבהיר שלה כמעט לגמרי. פרסי תמיד היה מתבדח אחר כך שג'ק, החרב של בן דוד של אנבת' לפחות ירפה ממנה ככה אולי, אבל כירון תמיד היה נשאר רציני כל כך גם אחר כך, שהחיוך היה יורד לפרסי מהפנים. וויל הגיע אליו עכשיו וניקו החליט להפסיק מיד לחשוב על פרסי. לא שזה עזר. כי וויל שאל מיד "מוטרד מהבור ההוא?" וחיבק אותו חיבוק שגרם לו להינמס לתוכו. הוא הרגיש שהוא לוהט תמיד בתוך וויל סולאס הזה. "כן," הודה ניקו ונישק את וויל על הלחי. "ושמת לב שגם גברת אולירי נעלמה בזמן האחרון? אני מודאג, סולאס." וויל חייך חיוך שהאיר עליו אור הירח באופן מושלם, וניקו בהה בו והרגיש מעט עצבני למראה. זה היה כאילו דודה של וויל, ארטמיס, מהצד האלוהי, לא שניקו ידע אם לנעמי סולאס יש אחים או אחיות, האירה על וויל באופן מושלם.

"אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לכירון." וויל אמר, הרצין ונתן יד לניקו, כמו בודק את האפלה שלו ממסע צללים. ידו השנייה של וויל הושטה לכיס המכנסיים שלו, איפה שלפעמים היה לו שוקולד ' קיט קאט ' לאחרי מסעות צללים. לא שניקו לא היה אסיר תודה על זה. אבל הוא כבר הבריא לגמרי מהמחלה שגרם לו בור הפחד. או מאתנה פרתנוס. או מטרטרוס. או...טוב, אולי לא מקופידון. ניקו קפא תמיד רק למחשבה עליו. טוב, אולי וויל צודק בעצם בזהירות שלו עליו. ניקו יבב ו וויל חיבק אותו חזק יותר ונותן לו להישען עליו. ניקו נשען עליו, מתחזק מריחו ומגופו החם והחזק והשרירי של וויל, מסחיבת אלונקאות רבות ועוד דברים, נותן לוויל גם לעטוף אותו בשיר שהוא זמזם עכשיו לשניהם. הוא שיער לעצמו שמהצד זה נראה כמו הכי רגע רומנטי לשניהם.

הוא נתן לעצמו לבכות עכשיו גם על וויל. זה תמיד קרה לו כשהוא חשב על קופידון או על בור הפחד. אבל המצב בהחלט השתפר. לבסוף הוא הסתכל על היער במטושטש. "אתה רוצה לצאת לחפש את גברת אולירי," ניחש וויל עכשיו אחרי כמה דקות נעימות של דממה. ניקו הנהן בשתיקה. הוא שנא להיות הבן זוג הזה שבוכה, אבל לשמחתו לא נראה שלוויל אכפת. וחוץ מזה, זה לא שלפעמים וויל לא בכה עליו. במיוחד עם הרגל שלו, שהשתפרה מאוד בינתיים. וויל כבר כמעט רץ כיום, ורוב הבחילות שלו נעלמו. הוא לפעמים גם חזר לתפקד קצת גם את המרפאה, דבר שמאוד העציב את לי ואת ג'וש, שני אחיו למחצה הקטנים מהצד האלוהי. "בוא נלך לבקש אישור מכירון ומאנבת'." סיים וויל, לחץ את ידו, נישק אותו על המצח והם הלכו לשם.

הערת הכותב:

כוכבים ואני ממשיך!

מה דעתכם?

מה קרה לגברת אולירי?