אור וחושך ביחד

נק' מבט: וויל

למחרת הם התעוררו ו וויל חייך. ניקו עדיין ישן. הפנים המלאכיות שלו נראו מדהים כתמיד, אבל וויל ראה שניקו חולה.  הוא שידר אליו החלמה בכוחות שלו כבן אפולו וניקו פקח עיניים חומות כהות ושהזכירו לוויל זכוכיות שבורות, לאט לאט. וויל חייך אליו ושם לו יד על המצח בעדינות ואז הרהר ובדק אותו בכוחות האפולו שלו. הוא בער. "מרגיש יותר טוב?" וויל שאל בעדינות ובשקט וליטף אותו בשיערו, מעלה מטה. ניקו ניסה לדבר אבל השתעל. וויל שם לו יד על הכתף. "כן" ניקו אמר לבסוף בצרידות. וויל שיתף פעולה."טוב, יש לך עוד יומיים כאן. קצת נקטר, קצת אמברוסיה ותהיה כמו חדש." ניקו הצליח לחייך מבעד לגרון כואב ו וויל חזר ללטף אותו בעדינות בפוני שלו, אחרי שראה שזה עוזר לו. אין ספק, הוא התמוגג מהילד הזה. וויל נישק אותו על הלחי השמאלית שלו בעדינות ואז קם בעזרת הידיים וכיסה יותר טוב את ניקו אחר כך, שנאנק ואז מלמל משהו מתוך דמדומים באיטלקית בעקבות זה."אני הולך להתארגן ואז אני חוזר עם נקטר. אל תלך לשום מקום, בן האדס." הוא אמר וקם. כשסיים להתארגן  ליום חדש הוא חזר לאיזור המיטות. ניקו שוב נרדם. וויל בהה בו. הוא נראה כל כך שלו כשישן. וויל רצה שהוא יהיה ככה גם כשהוא יהיה ער. הוא שמע צעדים מאחוריו והתנשף והלב שלו פעם בכוח והוא כחכח בגרון, סמוק. "היי, זאת אני, זוכר? אתה לא צריך להתבייש. מה שלומו?" קיילה שאלה. "לא משהו," וויל אמר ורעד. "עלה לו החום." קיילה הנהנה ובחנה את ניקו. "כן, אני מרגישה את זה. לדעתי הוא יצטרך לשתות נקטר גם כשהוא יצא מכאן." וויל הנהן בהסכמה. קיילה שמה לו יד על הכתף והלכה למטופלים אחרים. והיו הרבה כאלה, הודות לגאיה. וויל לקח את בקבוק הנקטר הכתום מהשידה של ניקו עם סמל מחנה החצויים והשקה אותו בזהירות. "לא- צמא." ניקו מלמל כשהתעורר בקול חלש מתשישות ומחלה שגרם ללב של וויל לפרפר וללחייו להסמיק, אבל הוא אילץ את עצמו להישאר במראה אחראי ומרפא. "לא- אכפת לי" וויל חיקה אותו. "אתה הולך לשתות את זה עד שתבריא. זה נקטר,זוכר? ככה הוא עובד." "אני שונא אותך" ניקו מלמל בזמן ששתה. וויל חייך. "ברור, ילד מוות. מה שתגיד. גם אני אוהב אותך." ניקו הסמיק עכשיו בצורה חמודה מאוד בעיניי וויל והיתפתל כולו ממבוכה ומצמץ בעיניו. וויל הבחין שעיניו של ניקו מבוהלות ומתמלאות בדמעות. הוא כמעט חזר בעצמו למראה המבהיל כשנזכר בנוסף גם באתמול, אבל בסוף החליט שלא כשחשב שזה מיותר לחלוטין לעשות את זה ולכן שתק במבוכה גם הוא. 

"אל -תקרא לי... ככה." ניקו אמר בסוף. נראה שהוא מרגיש יותר טוב. וויל הסיר את המטלית שלו מהמצח שלו ובדק. הוא התחיל להזיע את הזיעה הזאת שמורידה את החום. מצויין. הוא החזיר את המטלית. ניקו נגע בה וידיהם נפגשו. וויל לא העז לזוז. הלב שלו הלם בעוצמה ולחייו התלהטו. נראה שגם של ניקו, שהאדים שוב גם הוא והסיר את ידו במהירות והחזיר אותה מתחת אל לשמיכה שלו בתנועה רובוטית. "מה זה?" ניקו שאל אחר כך בצרידות ואז השתעל שוב. "מטלית" וויל אמר כשהשיעול שלו חלף וניקו נאנח במחלה. "כמו בסרטים." ניקו הצליח לחייך אליו חלושות וההרגשה של וויל השתפרה קצת. "תישן, ניקו" וויל אמר בעדינות. "אני הולך לסדר יום שלי במחנה. אבל תזכור שקיילה כאן ושאתה יכול לבטוח בה." נראה שזה מזכיר לו משהו. "אני- וויל"  ניקו מלמל. "החלום...פרסי....אל-" וויל נתן לו יד. היא רעדה והלב שלו דפק בעוצמה.  "ניקו, אני לא כועס עליך. אני מבין. ואני לא אספר לאף אחד." הוא אמר ברוך. ניקו הסתכל עליו, עיניו החומות הכהות והטובות מחפשות משהו בעיניים הכחולות שלו, ולבסוף הוא הנהן במאמץ. "אני...זה רק-" "ששש" וויל אמר. "תישן. אתה יכול להירגע סוף סוף, ניקו. המסעות נגמרו ואתה מוגן. ואבא שלי מושבת, אז בכלל." הוא אמר וניסה לחייך למרות שדאג מאוד לאביו. ניקו הסתכל עליו ונראה שקוע במחשבות. "אני בטוח שהוא יהיה בסדר." הוא אמר. "הוא אל בכל זאת." ניקו השתעל שוב, אבל הפעם זה נגמר יותר מהר. "אני יודע" וויל אמר בתודה וליטף לו את הכתף הקטנה והחמודה שלו, בעיניו, בחיוך מאומץ ובלב דופק המעשה הזה. הוא גם הסמיק עד אוזניו המעשה הזה, חייך במבוכה לניקו עכשיו בגלל זה והשפיל את המבט ונשך את שפתיו. ניקו הסתכל עליו פעם אחרונה עכשיו, נראה שקוע במחשבות, משהו בהבעת פניו השתנה מעט עכשיו גם, והוא נרדם. וויל נאנח אחרי זה, כיסה אותו היטב בשמיכה, נישק אותו על המטלית, דבר שבוודאי היה מדגדג מאוד, וניקו אכן מלמל מתוך דמדומים משהו באיטלקית, דבר שהיה מאוד חמוד בעיני וויל, וגרם לו לצחקק בשקט לעצמו, ואז וויל קם באנחה נוספת, הפעם של צער כי הרגע המיוחד הזה נגמר, והוא הלך החוצה להדריך את ביתן אפולו. בחזרה לארון - אבל רק לעוד קצת.

הערת הכותבת:

שמעתם שאומרים שיהיה הרבה סולאנג'לו בגורלו של אפולו החמישי????