אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

הערת הכותבת:

אז הפאנפיק הזה יהיה די קצר אולי, כמו שאמרתי

הפרק:

המחצית הראשונה של השנה עברה די מהר, לפחות בשביל ניקו ולהפתעתו של ניקו. רוב אחרי הצהריים הוא ו וויל בילו במבוך המקולל, אחרי שוויל נרגע מההרצאות הרבות והארוכות של ניקו אליו; הם עשו פיקניקים, כתבו ביחד סיפורים מזרי אימה עליו, שאת הסיפורים אחר כך הם סיפרו לכיתה במדורות בערב של הטיולים מטעם בית הספר ונהנו מהפחד של כולם וממחיאות הכפיים להם כשסיימו לספר כל פעם, וניקו אפילו לא פוטר מתפקידו כמלווה לוויל - כי זה היה חשוב מידי. הוא ריצה את הריתוק בחדר שלו בהצלחה, הכין את כל שיעורי הבית - והנה הגיע לו כבר חודש מרץ. ניקו הקפיד בזמן הזה גם להתקרב למליסה, שנראה למרבה ההפתעה שנהנית מחברתו של ניקו. "אז מה," היא התחככה בו בשובבות ביום ה28 במרץ כשהיו בדרך כל אחד לכיתה שלו, "תבוא איתי לנשף שיהיה בסוף השנה, ניקו?" היא שאלה אותו והסמיקה. ניקו הכריח את עצמו לחייך ועשה את עצמו נבוך מהשאלה גם. הוא השתפר עם הזמן בזה. "ברור, מלי," אמר בקול עמוק שגייס מתוכו וכרך את זרועו סביבה. מליסה התפרקה עליו בהנאה, ואז נישקה אותו על הלחי, הוא חייך והיא הלכה לכיתה שלה. ברגע שדלת הכיתה שלה נסגרה על ידיה ניקו נרעד כולו ומחק בחולצה שלו את הנשיקה שקיבל בלחי. הוא רצה להקיא מעצמו בפעם המיליון השנה בעקבות ההתאהבות שלו במליסה ומזה שכל השכבה כולל משפחתם ידעו שהם ביחד, נאנח באומללות, הסתובב וראה את וויל עומד מולו כשהוא המום. ואז העיניים של ניקו, הפרט היחיד בגופו שלא היה שחור, כמו השחירו עכשיו. "זה לא..." מלמל ניקו, ואז החליט לעזוב את זה. כל השכבה שלהם יודעת עליו ועל מליסה, ו וויל חלק ממנה, אין סיבה שגם הוא לא ידע על זה. 

הלב של ניקו דפק בעוצמה למחשבות האלו והוא לא היה מסוגל להסתכל על וויל בעיניים. בחודשים האחרונים הם התקרבו מאוד, קצת יותר מדי לטעם ניקו, אבל זה היה נחמד דווקא, ובכלל לא מפחיד כמו שחשב בהתחלה ועד היום. "אני יודע," וויל אמר בקול רגוע, להפתעתו שוב, גם אם סולאס היה המום. ניקו לא היה מסוגל לדבר עכשיו. לאחרונה, בכל פעם שהיה עם וויל, בהתחלה, הפה שלו נהיה משותק וכל החדר נהיה חם יותר וטוב ושמח יותר. "-...אתה מתחזה שאתה אוהב אותה." ניקו נאלם. "מה? ממש לא. אני סטרייט - אמרתי לך שאני לא - " "סטרייט שמסמיק כמו סלק מבושל ממני ובכלל לא ממליסה?" וויל אמר בעצימת עיניים ועם הנדת ראשו והשפלת מבט עם ציוד בידיו לשיעור שניקו לא זיהה מרחוק. "אני זוכר שנרדמת עליי בתחילת השנה. אנחנו מחזיקים ידיים המון במ - במקום הסודי שלנו, ובדרך אליו, ותמיד נראה שאתה אוהב את זה מאוד. ראיתי איך אתה מתנהג בכל פעם שמזכירים את פרסי ג'קסון, המלווה שלך בשנה שעברה. אני לא יודע למה אתה מכחיש את זה. אבל אני הולך לעזור לך להיפרד ממליסה, ניקו, כי אתה בבירור אוהב אותי." וויל אמר בעדינות. ניקו היה קפוא במקומו ועיניו יצאו מחוריהן ככל שוויל המשיך לדבר. "אני יכול לעזור לך אם יש משהו שמפחיד אותך בזה, ועם מי שמפחיד אותך בזה," וויל המשיך לומר בעדינות. "אבל אם תמשיך להסתיר את זה, ניקו, יקרו רק דברים רעים. לשנינו. ואני אומר את זה מניסיון." וויל סיים לדבר. ניקו היסס. עכשיו הוא כבר רעד כולו, ולא יכל להפסיק ללכת לוויל. הוא שמח בכל מאודו שהאיזור שלהם ריק ושאין כאן מצלמות.

"בסדר," ניקו אמר בקול צרוד כשהבין עכשיו אחרי כמה מחשבות וזכרונות מכל מיני תקופות שוויל צודק. נמאס לניקו להעמיד פנים - הוא גם לא מסוגל יותר פיזית לזה. וויל מצא חן בעיניו יותר ויותר, כל מי שהוא מכיר מתלונן שהוא מתנהג מוזר לפעמים, ההורים של ניקו כבר מתלחשים בצד עליו ועל וויל כשהם חושבים שניקו לא שם לב על דברים שלפעמים הופכים לניקו את הבטן באימה, והכי חשוב, אם ימשיכו להסתובב יחד בעיר, ואם ניקו רוצה בזה, והוא רוצה בזה מאוד, משהו צריך להעשות כאן כדי שיוכלו להתקדם.  "אני אשמח לעזרה." ניקו אמר בקול שהיה בקושי לחישה. וויל הנהן בעדינות והניח את הציוד שלו על הריצפה ושם לניקו יד על הכתף. "כל הכבוד. אתה תראה שהכל בסדר." אמר ברוך. ניקו בקושי הקשיב לו כבר. הוא שמע אותו ממרחקים. העיניים של וויל היו כל כך קרובות אליו. הוא שמע את דופק הלב של הבלונדיני. וויל התקרב אליו עוד יותר. "זה בסדר," וויל לחש כשהבחין סוף סוף שניקו רועד כמו מטורף עכשיו מרוב פחד. "לעשות את זה בימינו." וויל אמר ואז התקרב ממש לניקו, שדמו פעם באוזניו ושסחרחורת נוראית תקפה אותו. עכשיו הוא הרגיש את הנשימה הנעימה של וויל. כמו כל דבר אצל וויל, גם הנשימה שלו הייתה עדינה. "בוא," וויל לחש. הבלונדיני תמך בניקו בעדינות משני הצדדים - וויל שם לו יד אחת על כתף שמאל ויד אחרת וויל הניח בעדינות על פניו, מלטף אותו לאט. ניקו עצם את עיניו שלו בעונג שהתבייש בו עדיין, אבל וויל אכשהו ריכך את כל זה הזמן האחרון, וכך גם עכשיו. השפתיים שלהם נפגשו כעת, וניקו טבע רשמית. הנשיקה הייתה באורך בינוני - וויל מיהר לקחת את הציוד שלו בחזרה לידיו. "אנחנו בכל זאת בבית הספר, שגם אם הוא מקבל, זה בית ספר, לא מועדון," וויל אמר בקול צרוד באופן לא אופייני לו ובקול שקט גם. ניקו לא היה מסוגל לדבר, אולי חוץ מלהגיד "אההה." וויל הצליח לחייך. "אנחנו נדבר במבוך." וויל הבטיח, נישק אותו במהירות על הלחי ואז רץ לכיתה שלו עכשיו. וויל קיבל כל מיני תגבורים שניקו לא הבין. אבל עכשיו ניקו היה גם בהלם מוחלט. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלו עכשיו אי פעם. הצלצול של בית הספר נשמע לפני שהספיק לחשוב על עוד משהו, והוא הכריח את עצמו ללכת לכיתה שלו - הציוד שלו כבר היה שם - ברגליים רוקעות מעצבים ומתיעוב עצמי. איך הוא אמור ללמוד עכשיו?