אור וחושך ביחד

אפולו

קיבלתי הודעת איריס נט עכשיו, להפתעתי. ישבתי בשיעמום עד עכשיו בכיסא הזהוב שלי באולימפוס. הסרתי ממנו - מהכיסא - את כל הקישוטים - זרי הדפנה, פרחי היקינתון - כיוון שכבר לא הרגשתי ראויי אליהם. ותהיתי אם אי פעם הרגשתי ראויי אליהם. בהודעת האיריס נט עכשיו הייתה אנבת' במחנה החצויים, מה שהפתיע אותי גם כן, כי ידעתי שהיא אמורה ללמוד עם פרסי ברומא החדשה. "אנבת'. היי. לא שאני לא שמח לראות אותך. האמת, אני מאוד שמח לראות אותך. אבל מה קרה? למה את לא לומדת?" חקרתי בחשדנות. אנבת' נאנחה. "כן, תיארתי לעצמי שהשאלות האלו יבואו. אפולו, אנחנו במקרה חירום. ואנחנו צריכים אותך. שוב." היא אמרה בקול רציני. הנהנתי. "איפה אתם? לאן ללכת?" שאלתי. אנבת' כחכחה בגרונה. "לילד שלך. הוא מלמד את ניקו נהיגה." "אני....מה?" לחשתי, כי הרגשתי ממש את המוח שלי מתפוצץ מהמשפט הלא הגיוני הזה. אנבת' צחקה. "כן. אנחנו די בטירוף כאן, עם כל בור האפלה הזה, אבל וויל החליט מעבר להכרת המאה העשרים ואחת לניקו לעשות גם עוד כמה דברים. בכל מקרה, אפולו, אנחנו צריכים אותך. לך אליהם. הם עם המכונית של אשתך, הטנדר של נעמי סולאס, בתור ה...נקרא לזה ה ' קורבן ' שלהם." הנהנתי, עדיין בהלם, ועשיתי את זה.

"אני לא יודע!" ניקו שאג ליד ג'ייסון בתא הנהג בדיוק כשהופעתי בתוך הרכב המדובר. חיכיתי. ניקו הסתכל עליי בעיניים מיוסרות כשהוא קלט אותי מאחור. למה אני תמיד חייב להיות מאחור? "ובכל מקרה, אפולו, לא באנו לכאן כדי לדבר על הבעיות שלי עם החבר שלי. באנו ל..." "אני יודע איפה גברת אולירי," אמר ג'ייסון. הנהנתי כשהבנתי מה קורה סוף סוף ונכנסתי לאוטו. ניקו התחיל לנהוג בדממה. "אתה נוהג." ציינתי. עדיין הייתי בהלם מהרעיון. ניקו זז באי נחת. "החבר הלוהט שלו מלמד אותו לנהוג." ג'ייסון אמר, חייך ופרע לניקו את השיער. "כבר....שבוע?" ניקו חייך אליי במבוכה עכשיו. "היי," אמר לו ג'ייסון ודחף אותו בחזרה להגה. "להתרכז בנהיגה, ניקו די אנג'לו. להתרכז בנהיגה." ניקו חזר להסתכל בכביש לשמחתי עכשיו. "אנחנו גם בכללי מכירים לו את המאה העשרים ואחת," אמר ג'ייסון בגאווה והסתובב אליי שוב עכשיו בחצי גוף.

כמובן שישבתי מאחור. שוב, למה. "ג'ייסון, אם לא תסתום אני אזכיר לך ועוד איך שאני חצויי." ניקו כעס מקדימה. ג'ייסון צחק. ניקו נהם וג'ייסון הרצין. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אחרי שכחכחתי בגרוני. "גברת אולירי..." ג'ייסון התחיל להגיד, ואז הוא השתתק. "טוב, אתה תגלה. ריינה כבר יודעת." טעם מר הגיע אליי לפה שלי בעקבות המשפט הזה שלו. הסתכלתי על בן האדס בשאלה ובחשש, וניקו הנהן. נשכתי שפתיים. "גברת אולירי בסדר, אבל?" שאלתי בשקט ועברתי במבטי בינהם. ניקו הידק את האחיזה שלו בהגה והסתכל על ג'ייסון בתחינה. "אני...כן. סוג של." ג'ייסון מלמל.

"וזה... לא ממש מעודד." אמרתי. הם החליפו מבטים מודאגים, ואז ניקו מיהר להסתכל שוב בכביש. היה לי מוזר לחשוב עליו כעל אדם מבוגר, שנוסע עם בית... ועם בעל. "אני..." ניקו השתתק כנחנק וחזרתי להווה. "החבר שלי... הוא כבר שם. הוא מטפל בה כבר שבוע." הנהנתי כשנזכרתי בדבריה של אנבת'. "אנחנו נוסעים בעיקר ל...לשם." "זה לא נשמע טוב." אמרתי שוב בשקט. "לא. אפולו, אולי נצטרך אותך ב...בלידה." ניקו לחש. הבטן שלי התהפכה. " *במה?* " צרחתי. המכונית נעצרה.