אור וחושך ביחד

נק' מבט: אפולו

"אז מה..." אמרתי בעוד הבן שלי וויל קולע קליעה עשירית לסל וניקו הולך להחזיר את הכדור אחר כך במבט זועף כהרגלו לוויל, ואז וויל מנשק אותו על הלחי והוא מסמיק. זה היה אחרי שיצאנו מהמרפאה בחזרה לשגרה, אם אפשר לקרוא ל"מתח מהנבואה הצילו" שגרה. "מה פספסתי במחנה בחצי שנה האחרונה?" שאלתי בחשש. וויל חייך בזמן שניקו הריע לקליעה האחד עשר שלו. חייכתי גם אני. "חוץ מג'ייסון? לא הרבה." וויל אמר והתנשף ונשען על ניקו בעייפות. ניקו רטן דברים באיטלקית אבל איפשר לו לנוח עליו. "שכחת מצ'אק." ניקו אמר לו אחר כך באנגלית. וויל הצליח לחייך. "נכון. צ'אק גדל." הנהנתי.

"הבן של המאמן," ווידאתי שאני יודע על מי הם מדברים ו וויל הנהן וכרך זרועות סביב ניקו והשעין את הראש של ניקו על כתפו. בחנתי אותם בחשדנות. "ואתם. מה קרה?" שאלתי. וויל וניקו מיהרו להתנתק כשהבינו מה אמרתי והאדימו שניהם בו זמנית בצורה חמודה. חייכתי ברוך. "מה זאת אומרת ' אנחנו? ' " וויל גמגם. חייכתי אליו. "התקדמתם מאוד." אמרתי בעדינות. ניקו הניד בראשו שוב ושוב. וויל בהה בי ונדמה שנשימתו כבדה. חיכיתי בשקט.

"אממ..." וויל התחיל להגיד אלא שאז מישהו קטע אותו. "וויל? אפשר לקבל את המגרש?" קונור שאל כשהגיע עם ביתן הרמס. וויל האדים שוב אך הצליח להנהן בזמן שניקו נעלם בצל של וויל במסע צללים בבת אחת, כראויי לילדי האדס. הלכנו החוצה מהמגרש וילדי הרמס התחילו להתאמן בינתיים. "יופי," וויל רטן. "עכשיו שוב יקח לו שבועות להתאושש." "אתה מתכוון לניקו," אמרתי. וויל לא ענה. נשמתי עמוק. "כי הוא משנות השלושים ודיברנו על ה - נושא." התעקשתי. וויל עדיין שתק, וידעתי שניחשתי נכונה. נאנחתי ואז נשמתי עמוק שוב, מה שעשה לי סחרחורת קלה. התאוששתי ממנה ונשמתי עמוק שוב וכחכחתי בגרון, כשאני חושב על חץ דודונה.

"תראה, וויל... הסיבה האמיתית שבאתי..." מלמלתי. "אני יודע," וויל אמר והפתיע אותי בכך. "המסע שלך. אתה צריך אותנו." "אה..."אמרתי בהלם מוחלט מכך שיהיה עוד מסע חיפושים עדיין. "לא. אבל.." גמגמתי ובלעתי רוק. אלים אדירים, זה נראה יותר קל בסרטים. "ניקו מרגיש דברים." וויל אמר באומללות, בבירור מותש מיום ארוך במרפאה ומאוהב מכדי לשים לב אליי. ואוו, תודה. אבל הרגשתי שזה מגיע לי.

"ג'-ג'-ג'-ג'ייסון," מלמלתי וחשתי את פניי מאדימות מבושה ולא העזתי להסתכל על וויל. וויל הניד בראשו. "למשל. והיו לנו חלומות." וויל הוסיף ואז הוא היסס באופן לא אופייני לילדים שלי. היסוסים יותר התאימו לילדי יופיטר, שהיו להם אינספור דברים להחליט. "טוב, יותר חזיונות..לא, פלשבקים.."

"מה?" שאלתי כשראיתי שהוא לא מדבר יותר ומסמיק שוב. "אממ... כלום. לא - זה לא חשוב." וויל אמר במהירות. הייתי די משוכנע שזה כ ן חשוב. וויל נראה מבוהל כמעט. זיעה קרה נטפה בפניו. כאל הריפוי שוב, זיהיתי שהוא לחוץ. אבל החלטתי לעזוב את זה נכון לעכשיו. הוא היה מותש ולא רצה לדבר על זה. "טוב, אז לילה טוב, וויל אנדרו סולאס," אמרתי בכנות את שמו המלא. כן, היה לו שם אמצעי. למה אתם מופתעים כל כך?

וויל הצליח לחייך אחרי זה, גם אם היה נבוך כולו. אני מניח שהוא לא חושף את המידע הזה לכולם. הלכנו אז לביתן שלי בלי דיבורים ובמקרה שלי גם אם בבטן מתהפכת מחשש, בתקווה שהשינה תרגיע לי את הבטן. לא היה לי כוח לדברים טעימים כמו נקטר ברגע שכזה. על מה היו החלומות שוויל דיבר עליהם? תהיתי בזמן שנשכבתי במיטה שלי בביתן שלי.

לא יכול להיות שדברים יהיו כבר רעים יותר. לבסוף נרדמתי, בבטן מתהפכת בעצבנות. אני אצטרך לעשות איתו את *השיחה* מחר. כמעט התגעגעתי עכשיו לחץ דודונה, שהיה מומחה בבעיות ובשיחות מייגעות כאלה. בכיתי למחשבות האחרונות ומגעגועים אליו ואליה עד שנרדמתי, כמו גיבור אמיתי.