אור וחושך ביחד

קבלו את פרק חמש(והאחרון, עד הספר)

לעשן היה ריח מר וגופרית, וניקו, וויל וכירון התחילו להשתעל.
אישוניה של רחל התרחבו. ואז עיניה הפכו שחורות לגמרי כשהמילים חמקו מפיהבקולו הצווח של האורקל:

"קדימה ומצא את מי שקורא בשמך,

מי סובל ומתייאש על סירוב להישאר;

יש להשאיר משהו שווה ערך מאחור,

או שאת הגוף והנשמה שלך אף אחד לא ימצא לעולם."

ברכיה של רייצ'ל כרעו, ו וויל רץ קדימה כדי לתפוס אותה לפני שהיא תפגע ברצפה.
כירון אחז במסגרת הדלת ביד אחת. פניו נראו חיוורים כמו הכתמים האפורים בזקנו.

"אחרי כל השנים האלה", אמר בעגמומיות, "מעולם לא התרגלתי לשמוע כאלה. ניקו,
אתה בסדר?" ניקו הנהן, לבו פועם בכוח. כירון נכנס לביתן, מוריד את ראשו כדי
להתאים. "אני יודע שהנבואות האלה יכולות להיות קשות להבנה כשאתה שומע אותן
לראשונה," אמר. "קח את כל הזמן שאתה צריך. אנחנו לא צריכים לדון ולנתח את זה
עכשיו." ניקו תפס את המבט החד והמייסר שוויל הטיל בדרכו. "טוב, זה מביך," מלמל
ניקו. כירון הטה את ראשו. "למה? אתה יודע על מה הנבואה הזאת?" ניקו התנשף, מנסה
לטהר את השרידים האחרונים מחלומותיו. הוא תהה אם הוא עדיין יכול להיות לכוד
בתוך סיוט. "כירון, רציתי לספר לך ולמר ד' בשלב מסוים, אבל... טוב, פשוט אף פעם
לא מצאתי את הזמן הנכון." "זו לא נבואה חדשה," הסביר וויל. "כבר שמענו את זה."
כירון העיף מבט ברייצ'ל, שנשמה עכשיו ביציבות רבה יותר בזרועותיו של וויל.
"אני מצטער," אמר הקנטאור. "אתה אומר לי שמיס דר בדיוק מיהרה לכאן באמצע
הלילה כדי לתת לך נבואה בשידור חוזר?"

"הם אומרים את האמת," אמרה רייצ'ל ונשמעה אומללה. "נבואה זו... זה כל הזמן
חוזר. שוב ושוב." פעימות לבו של ניקו דילגו על כמה מאלו. "שוב ושוב? את מתכוונת
שזו לא רק הפעם השנייה?" רייצ'ל התכווצה, ואז התחילה להשתעל. וויל עזר לה
לשבת. "אני אביא לך מים." הוא מיהר לשירותים וחזר כעבור רגע עם כוס שניקו
באמת קיווה שהיא נקייה. רייצ'ל לקחה את זה בהכרת תודה. "אני מניח שמישהו
באמת זקוק לתשומת הלב שלך, ניקו." הבעת פניה הייתה מאומצת אך אוהדת.
"בפעמים הקודמות חשבתי שאולי פשוט נקלעתי ללולאת משוב או משהו. אולי תקלה
שנשארה מהקרב של אפולו עם פייתון. לא רציתי להדאיג אותך. אבל הפעם... הדחף
הציף אותי. הייתי חייבת לבוא למצוא אותך."

וויל הניח את ידו על כתפה. "כמה פעמים חזרה הנבואה?" לחייה של רייצ'ל הסמיקו.
היא לגמה מים. "שתים-עשרה." "שתים־עשרה פעמים?" אמר ניקו. "את רצינית?"
כירון זעף. "זה מצב מדאיג. בכל שנותיי לא שמעתי על דבר כזה."