אור וחושך ביחד

נק' מבט: וויל

הערת הכותבת:

יצא לי פרק ממש ארוך. וההמשך שלו עוד יגיע, אני מקווה (כי אני די במחסום כתיבה 🥺🥺🥺🥺🥺🥺😭😭😭😭😭😭) אז... כן

הפרק:

כעבור כיומיים של ישיבה במחנה המרשים למדי שהקימו  ליד הנחל שהיה שם ומתחת להמון עצי בראש, וויל וניקו רצו לטייל לבדם באיזור. אליוט חייך לוויל חיוך ערמומי וקרץ לו. "תיזהר על אח שלי, מה?" אמר המאומץ וגיחך אחר כך. ניקו הסמיק וג'יימס שלח מבט מזהיר חמור לאליוט. "אתם יכולים. לכו. רק..." ג'יימס היסס לרגע ושילב את רגליו לישיבה מזרחית ליד ג'סלין אישתו במחצלת הצבעונית. "תיזהרו מדובים ומכל מיני דברים שרק אלוהים יודע מה הם שיש ביער הזה. ואני לא רוצה לשמוע אחר כך שהיה משהו חוץ מנשיקות," ג'יימס אמר בקול חמור מחוייך קצת, גורם לשניהם להסמיק ולאליוט להתפקע מצחוק על המחצלת. "אתם אולי בנים, אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים להידבק בכל מיני מחלות של זוגות." ג'יימס סיים את האיום ונראה כרוצה מאוד להצטרף לצחוק של אליוט אבל מתאפק. ניקו טמן את פניו בידיו. וויל רצה להעלם. "אבא! אני מבטיח." ניקו אמר. ג'יימס הנהן במבט רציני, וחיבק את ניקו. הוא טפח לוויל על השכם וסימן להם ביד ימין ללכת לדרכם. הם נשמו בהקלה והלכו בשתיקה נבוכה. מעבר לנבוכה. כעבור כדקה וחצי ככה וויל החליט לכחכח בגרונו. "הוא מאמין שהוא אבא שלך," אמר לניקו,  שנשך שפתיים כל הזמן. "הוא... דואג לנו." וויל אמר בקול צרוד. ניקו האדים כולו בלחייו. "אני יודע. זה לא - " "זה," וויל השלים לו את המשפט. "שוב זה שאנחנו שני בנים?" שאל וניקו נעצר בייאוש במקומו ובהה באופק הברושים מולם. וויל לא שפט. הוא ריכך את מבטו ואת קולו. "ניקו," אמר ברוך. "הכל בסדר. אנחנו במאה העשרים ואחת. שום דבר רע לא יכול לקרות לנו, חוץ מבכמה מדינות מסוימות וזה לא שאנחנו בהן. אנחנו לא מצורעים." אמר. ניקו בלע רוק בכוח. עיניו החומות כשוקולד התמלאו בדמעות להפתעתו ולחרדתו של וויל. "אני... יודע את זה. באמת. ג'ייסון הירצה לי ומרצה לי על זה כל הזמן. אני פשוט - אני פשוט יודע שהיה לי יותר קל עם בת." ניקו משך באף ודמעות זלגו על לחיוו. נראה שהוא מרגיש בטוח עם וויל, מה ששימח אותו לגלות עכשיו. "והייתי יותר אוהב - " " ' אותה ' ?  " וויל קטע אותו. הוא נתן לניקו יד בעדינות. 

"אדון האופל," וויל אמר עכשיו בקול רך וגרם לניקו לחייך קצת. וויל המשיך, מעודד מזה. "אולי היית אוהב את המצב שאתה עם בת ו...כן, קצת יותר מוגן." וויל בלע רוק בכוח. הוא שנא את עצמו על המילים האחרונות. "אבל לא היית אוהב אותה פיזית. תחשוב על מליסה. או על אנבת'. אהבת מישהי מהן?" הוא אמר בעדינות שבעדינות. ניקו בהה בשביל החצץ שעליו הלכו בזמן שהמשיך לבכות וכשהוא מחזיק בידיו של וויל. "לא. יותר רציתי לרצוח כל הזמן את אנבת' על זה שהיא עם פרסי." ניקו אמר בתיעוב את השם של אנבת'. "ו... מליסה, גם לא. יותר שנאתי את זה שהיא מונעת ממני - " ניקו הסמיק כולו עכשיו והפסיק לדבר לרגע - "להיות איתך." ניקו לחש את סוף המשפט. וויל נמס בפעם האלף עכשיו מהילד הזה. הוא הנהן ברוך. "נכון," אמר, כמו בכיתה. "ועכשיו אתה שמח ובאמת מאוהב כשאתה איתי." הקול של וויל עלה בכמה אוקטבות מהרגיל עכשיו כשהבין מה אמר. הוא קלט שהם לבדם ושהם מחזיקים ידיים. ו וויל עוד גם אמר את המשפט האחרון הזה. אלים אדירים. "אז, אה..." וויל אמר בפה יבש. הוא הרגיש שהוא מסמיק הפעם. ניקו חייך לרגע והסתכל עליו סוף סוף כעת. הם התנשקו ארוכות כמו בסרטים, התנתקו והתחילו ללכת שוב בשתיקה נבוכה, אבל אחרת. ניקו נראה מעודד ו וויל חייך חיוך מטופש. כעבור כחמש דקות הם הגיעו לסוף היער. לפחות לוויל זה הרגיש כמו חמש דקות - זה בטוח היה יותר. הוא קימט את המצח. הקניון היה קרוב אליהם יותר מתמיד. "חכה רגע," ניקו מלמל בלי להסתכל עליו, נישק את וויל על הלחי והלך כשהוא משום מה שולף את החרב השחורה שלו. הבטן של וויל התהפכה שוב בעצבנות, כמו בתחילת הטיול. מה קורה כאן? 

"ניקו!" וויל צעק צעקה שנשברה מאימה טהורה כשניקו החליק ב... קניון, כמובן. וויל פלט קללות כמיטב ידיעתו ויכולתו מהעסיסיות ביוונית עתיקה שידע ממחנה החצויים ורץ אחריו. קניון מפגר. קניון מטומטם. מי מקים אתר תיירות ליד קניון? כמובן, היה את הגראנד קניון. אבל אפילו שם נראה יותר בטוח לוויל מהסיפורים של פייפר ג'ייסון וליאו על המקום שגרם לתאליה להחוויר כמו דף נייר כששמעה עליו. בסדר, לחזור להתרכז בהווה. וויל חנק את הגעגועים שלו לחייו כחצויי מרפא ולמחנה החצויים ולאחיו למחצה והסתכל באומץ למטה על הקניון. ניקו נעצר בנס על ידי ענף שתפס בידיו היפיפיות ועלה אכשהו אחר כך על העץ החזק של הענף. "ניקו!" וויל צעק למטה בלב הולם מפחד. ניקו הסתכל עליו כשהוא ממצמץ מהשמש ומסוכך על מצחו ביד אחת וביד השנייה שלו מחזיק בעץ הזית הוותיק. "אני מרשה לך לעשות עכשיו מסע צללים כדי לחזור אליי!" וויל צעק ושמח על ההד של הקניון. ניקו הנהן ומיד נעלם לצל של העץ והופיע מאחוריו. וויל פרץ בצחוק מרוב הקלה וחיבק אותו חיבוק דוב. הם התנשקו שוב לרגע נשיקה קצרה הפעם ואז וויל אחז בעדינות בפניו המלאכיות של ניקו ביד שמאל. "בוא נעוף מכאן." אמר. אבל ניקו היסס עכשיו באופן לא אופייני לו כשוויל עשה צעד קדימה. "מה?" וויל אמר ברוך מבולבל. "אני כאן כי ראיתי משהו," ניקו אמר בשקט, כמו תמיד אחרי שהתנשקו.

"משהו... שלנו.." ניקו אמר. וויל פלט קללה נוספת ביוונית עתיקה וגרם לניקו לחייך. "מה ראית?" שאל את ניקו אחר כך כשזה צחקק. "קיקלופ." ניקו אמר תוך ניסיון יוצא דופן להירגע. "טוב, קיקלופ זה פשוט להרוג," וויל אמר וכבר ראה בדמיונו את ניקו מזנק על המפלץ קפיצה מרשימה. וויל חייך אליו למחשבה כשניקו נראה שקוע בעצמו. "אז קדימה." וויל אמר ושוב התחיל ללכת, אבל ניקו הלך לאט. וויל הסתכל עליו בשאלה. "הוא אח של פרסי," ניקו אמר בשקט. "טכנית. הקיקלופ. אני לא יכול פשוט... להרוג אותו." וויל נשם מספר פעמים נשימות עמוקות מאוד כעת כדי להירגע. גם אם ניקו היה איתו עכשיו, הוא בבירור עדיין העריץ את פרסי ג'קסון, בן פוסידון האדיר שנעלם ובכל זאת הציל שוב את מחנה החצויים, גם בלי זיכרון. אבל זה לא תירוץ להתחרפן. נכון? או לקנא. או לרצות לחנוק את פרסי בידיים חשופות. ניקו חייך אליו חיוך נבוך עכשיו כשקלט כנראה מה אמר. וויל זז באי נחת. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין לרגע.

"בסדר," וויל אילץ את עצמו להגיד ולהניח ידיים רועדות על הכתפיים של ניקו, שנראה מהוסס מרגע לרגע. וויל ידע שהוא הבן זוג הראשון של ניקו אי פעם, ושהוא בטח מהסס עם כל צעד. וכל זה בלי להזכיר עוד את זה שניקו הוא גם משנות השלושים. "אנחנו... נתעלם ממנו." וויל המשיך לדבר ובלע בכוח את הטעם המר של המילים. ניקו בהה בכביש שעמדו עליו בעקשנות. "טוב," מלמל ניקו. "אז כדאי... שנחזור לכולם." 

הערת הכותבת:

זה לא נגמר. מוחע