אור וחושך ביחד

חלק ללא כותרת 10

הם התיישבו נבוכים בבניין המרכזי עם תה ועוגיות מולם. ליבו של ניקו דפק בלחץ. על מה כירון רוצה לדבר איתו? ריח העוגיות והתה רק הוסיף לבחילה שכבר הייתה לו גם וסחרר אותו. הוא התאמץ להסתכל על נקודה רחוקה בקיר מאחורי כירון ולא להרדם בעקשנות. "אז מה קרה, כירון?" ג'ייסון שאל בזמן שכירון בחן את ניקו. "אני יודע שכבר דיברנו על כך" אמר כירון. "אבל עליי לשאול אותך ברצינות יותר, ניקו, מדוע היית כל הזמן הזה במחנה יופיטר, כשרק אני מכולם ידעתי עליו." ניקו בלע רוק והסתכל בתחינה על ג'ייסון. "הוא רק היה איתנו, כירון" ג'ייסון הבין, הנהן הנהון כמעט בלתי מורגש ואמר בקול מתחנן. "באמת. אני לא ידעתי על מחנה החצויים וגם ריינה, ואני הייתי אז פריאטור." כירון עבר עכשיו לבחון אותו להקלת ניקו, והוא נשען על ריינה, שליטפה אותו. "אני מבין שזה טוב שאתם כאן איתו כיוון שאתם הייתם אז הפריאטורים. טוב, אז מדוע? מדוע לא לקבל הכשרה יוונית כשאתה יווני וללכת למחנה זר, קשוח ורומאי? סלח לי," הוא מיהר להגיד לג'ייסון, שהנהן. ניקו נשם עמוק. הוא חייב להגיד את זה, אם הוא לא רוצה שיחשבו שהוא ריגל. "אני...אבא שלי הראה לי את מחנה יופיטר" ניקו מלמל לבסוף. "האדס," כירון אמר כמו כדי לוודא, וניקו הנהן בלחץ. "הוא אמר לי שחשוב שאני אצור איתם קשר." "אתה חושב שהוא ידע על התוכנית של יונו?" כירון שאל וניקו הבחין שהוא לא קורא לה הרה. בטח בשביל ריינה וג'ייסון. "אני לא יודע," ניקו הודה. "אבל זה יכול להיות. אבל- אבל- אני לא נשארתי שם בגלל זה." הוא נשם עמוק שוב. ג'ייסון לחץ את ידו מתחת לשולחן וגם ריינה. "אם כך, מדוע?" כירון שאל. ניקו הסמיק. "אני- אני- ברחתי." "ממה?" כירון שאל. ניקו התנשף. הוא חייב להגיד את האמת כדי להסיר מעליו כל חשד. אבל זה היה קל יותר בתיאוריה. "אני- אני מהמאה הקודמת," הוא אמר, נבוך, כי ידע שאפילו כירון נולד לפניו, לשם שינוי. "מתחילת המאה. נולדתי בשנות השלושים של המאה העשרים." "אני זוכר," כירון אמר. "אבל איך זה קשור?" "אני התאהבתי," ניקו לחש בלב דופק בעוצמה והרגיש את עיניו מתמלאות בדמעות. הוא מיהר למחות אותן.  "לא ב...לא ב...בת. בבן. והכי גרוע, במישהו די מפורסם פה. שנאתי את זה. שנאתי את עצמי. אז-" "ברחת מריגשותיך" כירון אמר בעדינות וניקו הנהן ומשך באף. ג'ייסון חיבק אותו. "אתה מבין, כירון? ניקו בכלל לא מרגל או שום דבר כזה. הוא רק..." ג'ייסון אמר בגמגום. כירון הנהן ומשם עמוק. "אני מצטער על השיחה הזאת, ניקו. אך הייתי חייב לעשות אותה." ניקו הנהן בשתיקה ונשען על ריינה.  כירון הושיט טישו לניקו והוא לקח בתודה ושתה מהתה שלו. "אז הכל בסדר?" ג'ייסון אמר עכשיו. כירון הנהן וחייך קצת. "אני מבין שאתם שומרים עליו. טוב מאוד. העולם שלנו עדיין לא לגמרי מוכן ל...כל מיני סוגים. תמשיכו בכך." ריינה וג'ייסון הנהנו וניקו רצה להקיא או להתעלף, מה שיבוא קודם. "זה וויל עכשיו" ניקו אמר במעורפל. "בגלל זה אני כאן. אנחנו-" הוא האדים. כירון ליטף אותו בדיוק כמו ריינה.  "זה בסדר, נערי. אין מה להתבייש. לא בפניי האנשים שבחדר הזה. טוב, אני לא יודע לגבי מר ד'-" "הוא אל בכלל" צחק ג'ייסון. כירון גם צחק וגם ריינה. גם לניקו עלה חיוך חלוש. "נכון. בכל אופן, אתה מבין את כוונתי." ניקו הרגיש כאילו זאת חוויה מתקנת לקופידון, והוא תהה בחשש אם כירון יודע יותר ממה שהוא מגלה. הוא הנהן בכל מקרה. כירון חייך אליו. "לכו" הוא אמר להם. "תרגיעו אותו." ג'ייסון הנהן והם יצאו החוצה. 

"למה הוא חשב שאני מרגל?" ניקו שאל ברגע שהתאושש קצת והיו מספיק רחוקים מכירון. "טוב" ג'ייסון אמר. "אני מניח שמאז לוק הוא למד להיזהר." ג'ייסון נראה מרוצה מעצמו: ניקו הניח שזה כי הוא סוף סוף לומד את ההיסטוריה של מחנה החצויים. הוא הנהן. "כן. אבל...." הוא השתתק והאדים כשהוא ראה מולו את וויל. ג'ייסון משך את ריינה משם לאימונים כשהבין. ניקו כשל לוויל, שלצערו נראה מעוצבן. "אתה באמת יצאת מהמרפאה כשאתה חולה וגם יש לך בעיות צללים?" " 'בעיות צללים?' " ניקו רטן. "קבל תיקון" אמר וויל והניד בראשו. "אתה עדיין אידיוט. אבל אני מקווה שאתה אידיוט רעב, כי עכשיו אוכלים במרפאה." ניקו הסמיק. הוא רצה לברוח, אבל משהו בעיניו של וויל עצר אותו מלזוז. "כ..כן" הוא גמגם. ואז נזכר שהוא חולה כששוב הרגיש במחלה. "לא," הוא מלמל בעייפות. שוב היה לו קר, למרות שכידוע השמש זרחה בעוצמה. וויל חיבק אותו וניקו תהה אם אפשר להתעלף מאהבה. ואז הוא עיקם את פניו למחשבה. לא, הוא לא מאוהב. ובטח שלא אדום כולו עכשיו והלב שלו לא דופק בגלל זה. הוא רק- וויל רק שומר עליו בכוחות האפולו שלו, כי כשהתחבקו, ניקו הרגיש יותר טוב מיד. "בוא, ילד מוות שלי" וויל לחש ונישק אותו על המצח. "הולכים למרפאה." והם הלכו כשבעיקר וויל גורר את ניקו העייף.