אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

הערת הכותבת:

טוב יצא לי פרק ארוך וממש טוב

הפרק:

ניקו ברח מבית הספר איך שנשמע הצלצול האחרון של יום הלימודים ב28 במרץ. הוא בקושי שם לב לדרך כשהיה באוטובוס התלמידים, והפעם וויל בחר לשבת מאחוריו ולא לידו. ניקו שמח על זה מאוד. הבעייה התחילה כשהוא הגיע הביתה, עדיין המום, ומצא את שני הוריו יושבים ליד השולחן. אליוט עמד ליד אביו ונראה מותש מהיום שלו. ניקו חייך לרגע מהמחשבה על תקופת בית הספר היסודי. אלוהים, התמימות. למה הוא מערב כל הזמן את אלוהים? ניקו נשך שפתיים והלך לאביו גם. אליוט חייך אליו חיוך עייף. "ניקו חזר," הכריז המעצבן הקטן. "ניקו!" ג'סלין אמרה וחייכה לבנה הבכור והוא חיבק אותה חיבוק מהיר. ג'יימס פרע לו את השיער שוב. זה היה קטע של אביו לילדים שלו. ניקו חייך בהקלה והסיר את תיק בית הספר השחור שלו מגבו, שבינתיים קיבל מהמבוך כבר כל מיני כתמי דשא, כתמי שמן מחטיפים וכל מיני ענפים קטנים מהשיחים שיצרו את המבוך שאכשהו הצליחו למצוא את דרכם לתיק המסכן. ניקו תמיד הוציא אותם בזמן בית הספר והקפיד גם לכבס את התיק שלו כל כמה חודשים, כדי שלא לעורר עוד יותר שאלות. הוא תמיד שיקר שהוא הולך רק לטייל עם וויל או לבית שלו או שניהם. כי עד כמה שניקו יודע, לרוב האנשים אין שיחים ענקיים ממש בתוך הבית.

והוא לא רצה שיחשבו שהוא מפחיד את וויל, תושב חדש בעיר, עם המבוך הישן. הם תמיד היו רצים לרוב במשחקים שלהם, בהתחלה עם תיקי בית הספר, וככה כנראה הענפים הגיעו אפילו למחברת היסטוריה. "הגעתי," אישר ניקו כשמחשבותיו נגמרו. "אתה לא צריך לאשר את זה. אני די בטוח שההורים שלי יכולים להבין את זה בעצמם." אליוט גלגל עיניים. "אתה לא הולך לאיזה וויל עכשיו?" אליוט שאל. ניקו, שבזמן הזה הוציא את האוכל המים הפלאפון והמטען מתיקו, הרגיש עכשיו שהלב שלו מואץ לשאלה הזאת. הוא הניח את כל הדברים על השולחן בידיים רועדות. להפתעתו אימם עטפה אותן בידיה במבט מלא אהבה כשראתה את זה. זה עזר לניקו לחשוב יותר בבהירות. "לא היום," אמר בקול צרוד לצערו. הוא נזכר בנשיקה עכשיו, והלב שלו רק האיץ ועכשיו גם הרגליים שלו התחילו לרעוד. הוא מיהר לשבת על אביו, שחיבק אותו. "אליוט," אביו אמר ומשום מה נתן למאומץ מבט רב משמעות עכשיו. ניקו בהה בקיר מולם כשאימו נישקה את ניקו על הלחי. אליוט חייך חיוך רחב, הנהן הנהון כמעט בלתי מורגש והלך בצעדים קלילים כמעט לחדר שלו עכשיו. ניקו התבלבל. "תה," ג'יימס אמר והביא תה ומים ועוגיות. "העבר." ג'יימס הוסיף עכשיו וג'סלין הנהנה במבט רציני מוזר, כי זה לא התאים לה. ניקו התבלבל עכשיו עוד יותר והסתכל על אביו בשאלה. 

זה חייך אליו. "למה אתה באמת לא הולך לוויל היום?" ג'יימס אמר ופרע לו את השיער שוב עכשיו. ניקו הצליח לחייך. "כי גם מדברים טובים צריך הפסקה לפעמים, אבא." אמר. "טובים?" ג'סלין אמרה בחיבה. "אתה חושב שוויל טוב? את זה לא שמעתי אותך אומר עדיין על מישהו." ניקו הרגיש איך הוא מאדים כולו. הוא השפיל את מבטו במהירות. "אהא. טוב. אנחנו החברים הכי טובים," הוא גמגם. הלב שלו פרפר. אבא ואמא החליפו עכשיו מבט רב משמעות. "יכול להיות... שקצת יותר מחברים הכי טובים?" ג'סלין אמרה בקול רציני. "אתה יודע, יש את סולם החברות. הוא הולך עד כמה שאני יודעת, ככה: זר, מכר, חבר, חבר הכי טוב - והאחרון... אהבה." ג'סלין הסבירה. ג'יימס הנהן בהסכמה מעליו. ניקו חייך בהיסוס. "יש כל מיני סוגים של אהבה," ג'יימס אמר בעליזות עכשיו. "יש אהבה של החבר הכי טוב." "יש אהבה של אדם לחיית המחמד שלו," ג'סלין הוסיפה לו בקול מתנגן. "יש אהבה של המוכרים לכסף של הלקוחות שלהם," ג'יימס צחק. ג'סלין פרעה לג'יימס את השיער.  "החיית מחמד שאתם לא מרשים לי," ניקו רטן. "זוכר מה קרה לאוגר שלך בגללך, כשהלכנו לטיול ושכחת לדאוג לו לבייביסיטר?" ג'סלין הזכירה לו. "הייתי בן שש!" ניקו מחה בתגובה. ג'יימס צחק שוב. "נשקול את זה. כי יש גם - " "אהבה של האדם לבחורה שלו," ג'סלין אמרה בעדינות יותר עכשיו. ניקו קימט את המצח שלו על אביו. "ויש גם..." ג'יימס אמר בקול רך שברכים, גורם בזה לבנו לבהות בו, "אהבה של הבחור לבחור שלו." ניקו לא ענה לרגע. ואז הוא התחיל לקלוט את השיחה - הוא שחזר אותה בראשו, מתחילתה ועד הסוף. לבסוף הוא רק משך בכתפיו באדישות. 

"אני לא יודע על מה אתם - " ניקו התחיל לומר בקול אדיש, גם אם הלב שלו דפק כמו מטורף, אבל אימו הנידה בראשה בעיניים עצומות. הבטן של ניקו התתילה להתהפך בעצבנות. הוא נזכר בכל ההתלחשויות שלהם. "לא," לחש ניקו עכשיו. "לא, לא, לא, אבא, לא - " "ניקו," ג'יימס אמר באהבה והסתכל על הקיר מולם, "יכול להיות שאתה מאוהב בוויל?" "לא," אמר ניקו והתייפח כבר עכשיו. "אני לא - " "הכל בסדר," ג'סלין אמרה בעדינות וליטפה אותו. "קבענו לך חודש של חופש לכבוד היציאה שלך מהארון. נמאס לנו לראות אותך סובל בהסתרה של מי שאתה." "לא," ניקו אמר בקול גבוה מהרגיל. "אמא, לא - אני לא - " דמעות גדולות זלגו מעיניו עכשיו. "זה בסדר," ג'יימס הבטיח לו וחיבק אותו חיבוק מוחץ. ג'סלין הצטרפה לחיבוק. "אנחנו אוהבים אותך בכל מצב. ואנחנו הכי אוהבים אותך כשאתה שמח ומאושר." ניקו בכה בתוך אביו כמו שלא בכה מעולם. לבסוף אפילו הבכי הזה נגמר, והוא בהה באופק. "מה... מה אמרתם... על החודש חופש?" מלמל על כתפו של אביו. ג'יימס חייך בעדינות. "אתה יודע," אמר בקול רציני. "אמרתם גם לזואי," ניקו מלמל ונאנח. אבא חייך שוב והנהן בעדינות. ניקו נשך שפתיים. "טוב, כן. אני - " הוא נתקע לרגע. "טוב לי איתו. כלומר, ל - ל- לא - אני מתכוון," ניקו גמגם. "הכל בסדר," ג'סלין אמרה ברוך. ניקו חייך חיוך נבוך ובהה בקיר מולם שוב.