אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

הלילה שוב הגיע וניקו פחד להרדם. הוא יצא בשקט מהביתן על קצות האצבעות והיה בחוץ. תוך רגע הוא שוב היה בפינה שלו ביער ונשם עמוק. כאן הכי טוב. עם הכוכבים, עם החושך, בלי הרגשות שלו. הוא נשען על העץ ובהה בכוכבים עד ששמע יללות. גברת אולירי שוב באה אליו והוא חייך אליה. אבל מבטה אמר לו שהיא רוצה להראות לו משהו והוא קם בהתלהבות, שלא הרגיש הרבה זמן. "מה זה?" הוא שאל אותה ונגע בה. הם נעלמו לצללים מיד והופיעו מחדש בקרחת יער של היער במחנה החצויים וניקו בהה בגושים לבנים קטנים שראה מולו. "אין מצב." הוא מלמל בצרידות וגברת אולירי כשכשה לו בזנבה וליקקה אותו. הגושים ישבו מאחוריי עוד כלב צללים גדול, שבחן את ניקו. ניקו הסתובב לגברת אולירי, שנבחה בשקט וניקו הרגיש שהיא אומרת לו 'זה בסדר. קח אחד. אני מכירה אותך מהרגע שאתה יודע שאתה חצויי.' ניקו הנהן לאט, מכבד את המעמד, נגע בה בעדינות ואז ניגש וליטף אחד בידיים רועדות. הכלבלב יבב ועשה מסע צללים לאמא שלו בביישנות. "חמודים, נכון?" נשמע קול חדש וניקו הסתובב ושלף כרגיל אוטומטית את החרב שלו. האדס הרים לו גבה. "אני תוהה מתי לא תיבהל ממני." "אני תוהה מתי תהיה פחות מעצבן," ניקו רטן והחזיר את החרב שלו ונרגע וחזר לגור. האדס צחק. "עוד משהו משותף לנו." אמר בחיוך. ניקו נחר בבוז והמשיך ללטף את הגור, שהתחיל לקרוא לו בקנדרוף בליבו, על שם מדריך ביתן הפייסטוס הקודם. הוא ידע שגברת אולירי הייתה עושה את זה גם לו הייתה בן אדם- בקנדרוף היה הבעלים הראשון שלה אחרי דיידלוס. 

"אז מה," האדס שאל. "מי זה הפעם? אם זה עדיין פרסי, אני נשבע שתהפוך לשלולית צללים." ניקו קפא. האדס נאנח. "אתה חושב שאני לא מכיר אותך? בדיוק ככה אתה מתנהג כשאתה מבוהל מהצל של עצמך." ניקו הסתובב אליו. הלב שלו דפק והוא הסמיק והזיע בפחד. הוא זכר שאביו יודע על פרסי, אבל זה הפתיע אותו כמו רעם ביום בהיר...בקיצור, ג'ייסון וקופידון. 'אבל ג'ייסון לפחות התייחס אליו כאילו שהוא אחיו הגדול בשמחה ובעליזות ובהבנה,' חשב ניקו. 'עם ג'ייסון הוא באמת מרגיש בטוח כאילו שהוא ביאנקה. אבל האדס...' טוב, ניקו לא ידע איך להגיב בשיחות אהבה, בטח שלא עם אביו, בטח שלא באופן כללי ואיך לקרוא לזה. שיחת בנים? זה גרם לו רק להאדים יותר. הוא אפילו לא אוהב בת. אז זה לא אפשרי...' "בחייך ניקו" האדס אמר ונאנח שוב. "אני זוכר איך אהבת את פרסי. אני שמח שזה קורה שוב והפעם לטובה. אז מי זה?" ניקו רעד ובלע רוק בכוח כזה עד שהתחיל לכאוב לו הגרון.  עכשיו הוא הבין למה אף אחד לא בא להחזיר אותו למחנה הפעם. האדס שמר עליו. "וויל." הוא מלמל והרגיש את הדמעות חוזרות. הוא התחיל להתחרט שבא לכאן ושקל להעלם בחזרה לביתן. "אבל איך...איך-" "שפת גוף," האדס אמר והזיז את ידו בביטול. "וגם, אני מכיר אותך תכף מאתיים שנה. אני זוכר איך אהבת גם את טוני בזמנו." ניקו התנשם. נכון. הוא גידל אותו. באסה. "אתה לא -" הוא מלמל. האדס חיבק אותו ובכך השתיק אותו מהלם. "אז איך וויל? הוא טוב אליך?" ניקו הנהן תוך כדי הדמעות. "אבל...אתה....אתה...זה לא -" ניקו גמגם והאדים שוב. הוא התחיל לחשוב שמרוב מבוכה אולי עדיף כבר לתת לאלות הגורל לגזור את החוט שלו בהתנדבות. האדס נחר בבוז בזמן שליטף אותו. "ניקו, אני אל. דברים כאלה לא מזיזים לי את הנקטר. אני שמח רק שטוב לך, בדיוק כמו שהייתי שמח לביאנקה במצב כזה." ניקו הנהן והרגיש יותר טוב. הוא מחה את עיניו וחזר לגורים, עדיין בלב דופק ועם גוש בגרון. אחד מהם עלה עליו ורחרח בסקרנות אמיצה אותו וניקו חייך קצת. "הופה" האדס אמר. "כבר התחלתי לחשוב שלא אראה את זה עליך." ניקו התחיל לצחוק כשהגור טייל עליו, עדיין מסוקרן ודגדג אותו. "אבא, הוא מדגדג אותי!" הוא נחנק ונשכב על האדמה כשהוא צוחק. האדס גם צחק. "גם לזה כבר התחלתי לדאוג. תמשיך, תומס." ניקו התיישב עם הגור ובהה באביו. "הוא בן," האדס אמר. "יש שני בנים ובת." "סילנה," ניקו מלמל והאדס הנהן. "תומס, בקנדרוף וסילנה" ניקו אמר.