אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

ניקו הלך למרפאת מחנה החצויים במאמץ בגלל הכאבים, ובלב דופק. בראשו עברו עכשיו גם שלושת הימים בהם הוא היה במרפאה ו וויל סולאס טיפל בו ללא הפסק. לבסוף הוא נשם עמוק ודפק בדלת העשוייה ארד של המרפאה בהיסוס שתי דפיקות חזקות כשהגיע אליה, למקרה שיש המולת טיפול במרפאה. אוסטין פתח לו את הדלת לרווח קצר כל כך שניקו ראה רק את שולחן האוכל של ילדי אפולו במרפאה. אחיו למחצה של וויל היה עם מבט רציני, וניקו מיד ידע בעקבות זה שהוא יכול עכשיו לשכוח מזמן עם וויל. הלב שלו נצבט למחשבה.

לא שזה היה חשוב לו, כמובן... אבל כשהיו יחד, ניקו סוף סוף חזר לחייך, ואפילו קצת לצחוק. היה לו כל כך טוב ונעים בחברת וויל סולאס, והוא גם ידע בביטחון מוזר שוויל אף פעם לא יפגע בו, מה שהוסיף. הוא מיהר להשתעל עכשיו ולכחכח בגרונו ולהתעורר גם בכוח ממחשבותיו. "אני...כואב לי." הוא ציין את המובן מאליו את הסיבה שבגללה רוב החצויים מגיעים למרפאה והרגיש נבוך. הוא השפיל מבט לדשא, והבחין שהוא נעשה שחור, כדרכו ליד ניקו די אנג'לו כשהוא מוטרד. ניקו נאנח למחשבה האחרונה.

"אני אלך," הפטיר. "אתם עסוקים. אני לא אפריע לכם." "זה בסדר, ניקו," אוסטין הבטיח ופתח לו את הדלת לרווחה להפתעתו. "ניקו?" נשמע קולו של וויל מרחוק וניקו הרגיש את הלב שלו מתחיל לדהור. הוא אמר לג'ייסון בשיחה פרטית שנראה לו שהוא מתחיל לחבב עוד מישהו, והדגיש שוב ושוב את הנראה לו בשיחה ההיא בביתן האדס הנעול היטב והמוגף בווילונות האדומים כדם, וג'ייסון רק חייך אז ופרע לו את השיער בחיבה. "אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה, ניקו. אבל בהצלחה, ואני ופייפר תמיד כאן אם תצטרך משהו. בעיקר פייפר." הוא גיחך, טפח לו על השכם ויצא מהביתן אחרי שפתח את הנעילה של הדלת, משאיר את ניקו לשכב מהורהר במיטה שלו עוד שעות ארוכות אחר כך, כמעט עד ארוחת הערב במחנה.

עכשיו וויל הגיע אליהם בידיים שהיו עמוסות בדפים חשובים ובמזרקים שהלחיצו את ניקו ועוררו בידיו תחושות של דקירות כואבות כאילו שהגוף שלו מזהה אותם גם. הוא קיבל המון כאלה בשלושת הימים הנוראיים ההם, לפחות מהבחינה הזאת. "ניקו די אנג'לו הגיע," אוסטין אמר בשיעמום והלך. "אני חושב שהוא בן האדס." הוא הוסיף ואז נעלם סופית אחרי לקיחת בורקס ופיצה על צלחת מהשולחן. ניקו הצליח לחייך. "כן, אממ," הוא אמר בפה שהתייבש בבת אחת למראה וויל. הוא הרגיש גם כאילו שהזריקו לו חומר הרדמה בטיפול שיניים בנוסף ואת הלב שלו מואץ כשוויל נגע בו במפרק ידו במבט מרוכז.

"כבר אין בך חשיכה או אפילה של יותר מדי מסעות צללים... אני לא מבין את זה. אבל כן יש משהו חדש. בוא נבדוק את זה בחדר שלך." וויל אמר וניקו נכנס בשמחה למרפאה.

הערת הכותבת:

זה שוב פאנפיק חדש כי אני לא מצליחה לפתוח ספר חדש לגמרי. ואני כותבת דרך הפלאפון, ויש לי בו מתקן שגיאות, אז סליחה על דברים מוזרים, אם יהיו. זאת הרפתקת סולאנג'לו משלי, כי אני רוצה, וחיכיתי להתחיל את זה הרבה זמן, אז אני ממש מתרגשת שהגעתי לזה עכשיו סוף סוף. יש לכםן מחשבות שעלו לכםן בזמן קריאת הפרק? תיאוריות/רעיונות מה יקרה לכולםן בהמשך? ביקורת על הכתיבה שלי? אתםן מוזמניםות להגיד בתגובות!

❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤

וחג חנוכה שמח!🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤