אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

אחרי השיחה, וויל התחיל לטפל בו. ניקו שתה בקבוק נקטר שלם, אכל ארבע קוביות אמברוסיה והרגיש מעט יותר טוב. "וויל, הטיסה..." ניקו אמר בהיסוס כשלא יכל יותר לסבול את השקט. "תשב...תשב לידי?" הוא גמגם.  וויל חייך והנהן בעודו בודק בסטטסקופ את הלב של ניקו ושם לו יד על המצח. "ברור שאני אשב לידך!" הוא אמר בעליזות ונישק אותו על המצח. ניקו נרגע ועצם עיניים והתחבא מתחת לשמיכת פוך של המיטת בית חולים שקיבל. "נהנים?" הוא שמע קול נשי שואל בחיוך, והבושה חזרה לרגע לניקו. "ניקו" וויל נשמע אומר. "תכיר את אחותי מהצד האלוהי, קיילה. היא יודעת עליי. אבא שלה התחתן עם האל אפולו, אז בטחתי וסיפרתי לה. אתה יכול לסמוך עליה." ניקו המהם בתור הסכמה ושמע כיבויי אורות. "אני אשן איתך כל הימים האלה" וויל החליט. "ונגיד שאתה צריך השגחה צמודה. שזה די נכון. אתה לא צפוי כמעט כמו אור השמש." ניקו הסתובב אליו והנהן, מנומנם. וויל חייך והביא לעצמו שמיכה ונכנס למיטה שלו. ניקו נרדם לתוך סיוט. ברור. הוא חצויי, ועוד בן האדס: תמיד יהיו לו סיוטים. אבל הוא הופתע לגלות שהאירוע בחלום כבר קרה.  החלומות שלו היו לרוב או ביתן היפנוס או אזהרות לעתיד. בחלום הוא ברח נסער מקופידון.

 "מספיק עם זה!" הוא בדיוק אמר שם בלב דופק ובזיעה של פחד קרה. הוא שנא שזה קרה לו. זה היה משפיל. "אותי אתה רוצה. תעזוב אותו בשקט!" אבל בינו לבין עצמו הוא חשב אז את מה שחשב אז בדיוק באימה מוחלטת - 'הלך עליי, הוא רוצה שאתוודה- ואין סיכוי-' אולם אז חומה נפלה עליו ועל ג'ייסון בחלום, בדיוק כמו מה שהיה באמת. "ניקו די אנג'ילו המסכן." קופידון נשמע אומר והרגליים של ניקו בחלום הפכו לג'ילי ובטנו געשה כששמע אותו, בדיוק כמו מה שקרה במציאות. "האם אתה יודע מה א ת ה רוצה, שלא לדבר על מה שא נ י רוצה? אישתי פסיכה סיכנה הכל למען האהבה. אני תוהה, ניקו, מה אתה סיכנת?" הפה של ניקו התייבש. הוא ידע היטב מה הוא רוצה. מ י. השיער השחור. העיניים הירוקות. ההומור, שבעיניו היה מקסים ומעצבן בו זמנית. אבל..  "ירדתי לטרטרוס וחזרתי" הוא נהם והתאמץ להתמקד. "אתה לא מפחיד אותי." הוא גמגם. הלב שלו דפק באימה מוחלטת. "אני מפחיד אותך מאוד. התייצב מולי. נהג בכנות." ניקו קיבל טיק בעין. הוא ניסה עכשיו.  הוא ידע שאם לא ינסה קופידון ימשיך להתעלל בהם לנצח. ' קדימה,' ניקו חשב לעצמו. ' מה הבעייה להגיד את זה? תגיד -  ' אני מאוהב בפרסי ג'קסון. ' זאת בסך הכל מילה. '  אבל המילים לא יצאו ופיו נפתח ונסגר שוב ושוב כך שנראה כמו אידיוט ומפגר יותר מהרגיל. "תן לנו את השרביט של דיוקטאלנוס," הוא מלמל כשוויתר. "אין לנו זמן למשחקים." הדבר הבא שזכר הוא אותו נמצא ליד עמוד ומלא אבק גיר. נראה שאיבד את ההכרה לרגע. כאב לו כל הגוף.  קופידון כנראה העיף אותו בקסם. הוא התיישב במאמץ. העולם הסתחרר לו. "ניקו," ג'ייסון נשמע אומר בקול מיואש בזמן שהצליח לעמוד כשנתמך בעמוד לידו. "מה הטיפוס הזה ר ו צ ה ממך?" "אמור לו, ניקו די אנג'ילו" קופידון נתפס על זה כמו על גל בים ואמר לו בקןל מרושע. "אמור לו שאתה פחדן, החושש מעצמו ומריגשותיו. ספר לו את הסיבה האמיתית לכך שברחת ממחנה החצויים, ומדוע אתה תמיד לבדך." ניקו הרגיש את המילים כמו בעיטות בכל מיני מקומות בגופו והוא שחרר צרחה ממעמקי הבטן. הוא זימן שלדים ופקד עליהם להסתער על האל, שנאבק בהם ונראה משועמם מהם ולא יותר. "האם תסתתר בין המתים, כדרכך תמיד?" קינטר אותו קופידון. ניקו התאמץ לא להקיא. הוא שלח תמונות אל ג'ייסון.