אור וחושך ביחד

נק' מבט: וויל

"מתי נגיע?" וויל התנשף. הם הלכו בגדר השיחים הענקית ובחוץ כבר התחיל להחשיך. לפני זה הם עברו בסופר של העיר וקנו הר של חטיפים וממתקים. אם וויל חשב שמבחוץ הוא לא מחבב את המבוך הזה, מבפנים הוא שנא את המבוך הזה עוד יותר. כל הזמן נדבקו לו ענפים לגופו ובראשו והוא היה צריך לעצור ולהוריד אותם, וניקו הלך מקדימה והקפיד לא לדבר ועד שוויל לא היה צועק לו הוא גם לא היה עוצר בכלל, וגם כשניקו עצר הוא נראה חסר סבלנות ושילב ידיים כאילו שוויל חייב לו משהו. גם היה שקט מאוד כאן בחלק הזה של העיר. לא נראה שהריחוק מהאנשים או השקט מפריעים לניקו, אבל את וויל השקט חירפן, שלא לומר הבעית. וכאילו שכל זה לא מספיק, הם הלכו והעמיקו במבוך - למרכז, ככה וויל קיווה בכל מאודו - ו וויל כבר הזיע מפחד ומחרדה שמה יגיעו בטעות לבית הקברות ויגלו שהוא אמיתי. כמה מפתיע שזה יהיה הם. למה זה חייב להיות הם? ומה הם אמורים לעשות כשימצאו את המקום הזה? וויל יבב עכשיו למחשבה וניקו התקרב אליו עכשיו לפחות. "הכל בסדר," ניקו הבטיח בקול רגוע, להפתעתו, מה שגרם לוויל לעצור גם ולקמט את המצח. ממתי הילד הזה רגוע, או מבטיח דברים למישהו? "תכף נגיע." ניקו המשיך להגיד בקול צרוד ואז מיהר להתרחק מוויל. אבל וויל עדיין לא הלך.  "זה עוד רחוק?" וויל יבב וחזר ללכת כשהוא רועד כולו מפחד ומחרדה. ניקו חייך - המעצבן הזה - והצביע קדימה. "למעשה, בדיוק הרגע הגענו. רוצה לאכול משהו?" ניקו שאל. וויל נאלם והסתכל סביב. הם אכן הגיעו לשטח מגודר יותר ועם פחות שיחים עכשיו. 

אבל הילד הזה רציני? הבטן של וויל געשה כבר עכשיו מפחד וממתח. "אני אוותר," וויל אמר בקול חלוש יוצא דופן. אם הוא היה עם מישהו אחר הוא לא היה חולם להשפיל את עצמו ככה אפילו. ניקו פרץ בצחוק כשראה אותו כשהסתובב אליו ו וויל קרס לישיבה באנחה. הנקמה בהחלט תבוא, ניקו, חשב בכעס ובאכזבה, אבל גם עם הקלה ענקית שלא הגיעו לבית הקברות הזה. אבל ניקו המשיך לצחוק עליו כמו ילד קטן, מה שגרם לוויל ליבב שוב. "אין דבר כזה קללות במציאות. ואני בספק אם בית הקברות הזה אמיתי. מי לא היה כאן כדי לבדוק את זה במהלך השנים. ארכיאולוגים. מדענים. עוד כל מיני דברים מרשימים. תרגיע." ניקו אמר בשעשוע ושוב צחקק באופן לא אופייני, אבל הרגיע את וויל לדעת שניקו מסוגל גם לצחוק ולחייך לפעמים. "אבל... אבל... לא היו עושים מבוך כזה גדול ומסובך ומבוכתי סתם ככה," וויל מחה בשקט ועם שארית הכבוד העצמי שנותר לו. ניקו הפסיק לצחוק כמעט באחת ובהה בשיחים ובאופק, מה ששוב הפך לוויל את הבטן שוב קצת. "טוב, העלית נקודה. לדעתי כדאי בכל זאת שנאכל משהו. זה יעזור לנו." ניקו אמר בקול רציני שוב כשראה את המצב של וויל, למרבה האירוניה, כי הבלונדיני חלם להיות הרופא פה, התכופף ופשפש בתיק הטיולים ושלף את השקית הגדולה מהסופר עם האוכל ואת בקבוק המים והמפה האדומה והמשובצת (כי וויל רצה להרגיש בזמנו כמו בסרטים. מה לא היה נותן עכשיו לסתם מפה בצבע כחול? אלוהים, מעכשיו הוא יזהר במשאלות שלו.) 

ואת בקבוק המים. הוא סידר להם ארוחה של חטיפים, ממתקים וקצת סנדוויצ'ים של נקניק גבינה צהובה וירקות אפילו, מה שהפתיע את וויל, כי ניקו נראה חיוור כמו קיר וכמו אחד שחסרים לו אלפי וויטמינים. הוא התיישב בשתיקה והם אכלו. הארוחה הייתה מעדן מלכים, ואחר כך הם שיחקו בהמשך כל מיני משחקי חברה מטופשים שכל אחד מכיר, ואז נעצרו. צרצרים התחילו לצרצר והכוכבים בשמיים התחילו להתגלות - זה היה מקום מרוחק מהעיר יחסית עכשיו. ניקו הסתובב לוויל, שערו הארוך מתפרע ברוח כשעשה זאת. וויל לא העז לזוז - הוא אכל יותר מדי. ניקו חייך חיוך נבוך. "היה נחמד," הקול של ניקו היה גבוה מהרגיל שוב. וויל שתק. הוא התקרב לניקו ונתן לו יד בלי לחשוב יותר מדי. ניקו בהה בו בעיניו. "חברים?" וויל אמר בשקט. ניקו חייך חיוך רחב. "חברים." אמר. וויל נרגע. "כדאי שנחזור כל אחד הביתה." אמר. ניקו רק המשיך לבהות בו לרגע, אבל אז ארז את התיק שלו בחזרה, והם הלכו קודם לבית של וויל - וויל פחד מאוד בחושך בעיר שהתחיל להתחרט שעבר אליה - ניקו נשאר בחוץ - ו וויל נכנס הביתה.