אור וחושך ביחד

קבלו את פרק ארבע

ניקו

ניקו הוטח בחוזקה בעמוד אבן. ואז הוא נפל ארצה, חסר נשימה, ואחז בלהב שלו.אבל החרב שלו לא הייתה שם. הוא נאנח, והצליל הדהד בהד ארוך ורודף. עורו הרגיש דביק ולח. האם זו הייתה זיעה? דם? הוא החליט שהוא לא רוצה לדעת. כשעיניוהסתגלו לאור החלש, הוא ראה תקרה מוכתמת עשן מעל, קשתות חבית נמתחות ביןשורות של עמודי אבן גיר. הוא התגלגל על צדו. רצועות בהירות של אור שמש הסתננומבעד לשורה של חלונות מסורגים גבוהים, ויצרו פסים של צל על כף הרגל. הדימויהזה הוא שעורר את זיכרונו של ניקו וחשף היכן הוא נמצא. ניקו מעולם לא חלם על כךלפני כן. למעשה, הוא עשה כל שביכולתו כדי לא לחשוב שוב על היום הזה. לאט לאטהוא דחף את עצמו על רגליו. "מוח, אם אתה עושה את זה, זו החופשה הנפשיתהגרועה ביותר בכל הזמנים." הוא אמר במרירות. כלום."אם זה אלוהים או חצויים אחרים או עולמות אלוהיים אחרים," הוסיף ניקו, "אתהבאמת מתחיל לעצבן אותי." עדיין אין תגובה. אז הנה הוא, שוב במרתף של הכנסייה ההיא שאת שמה הוא לא זכר, מחפש...נכון. את השרביט של דיוקלטיאנוס.מלבד... מישהו אחר היה פה איתו.

אה.

ג'ייסון גרייס.

בור חדש נפתח בבטנו של ניקו. רוב הזמן, ריקנות הייתה חברתו הטובה ביותר, אבלהיה חלל פנוי בלבו שמעולם לא התמלא מאז ג'ייסון... מאז שהוא...ניקו בלע. אפילו בחלום המגוחך הזה, ג'ייסון נעלם. ניקו מחה דמעה מלחיו. "בסדר, זהחייב להיפסק," אמר. "בבקשה. רק תנו לי להתעורר." "אתה עדיין חושב שזה חלום?"ניקו הסתובב לעבר הקול. "מי שם?" "בוא עכשיו, ניקו די אנג'לו. אתה לא זוכר?"הוא צעד קדימה עד שמקור הקול נגלה לעיניו. פסל שיש של דיוקלטיאנוס, יושב עלהדום שלו, בוהה היישר בניקו. ראשו של הקיסר עדיין היה מונח על כתפיו, שום סימןלכך שאי פעם נשבר. מה שהיה הגיוני בהיגיון המוזר של החלום הזה. בלי ג'ייסון כאןכדי לנפץ אותו, החזה עדיין היה בחתיכה אחת. זיכרונותיו של ניקו מאותו יום נשפכועליו, מפל של דימויים ותחושות שהוא שמר נעול עמוק במוחו.אחד מהם עלה אל פני השטח.ג'ייסון, תופס את ניקו ומרים אותו באוויר בזמן שהם רודפים אחרי פאבוניוס, האישהמכונף המוזר שקנה גביע גלידה בדלמטיה. הדברים נראו אז הרבה יותר פשוטים.כשראית אל רוח קונה גלידה, רדפת אחריו. כשמישהו ניסה לגעת בך, התפרצת. ניקותמיד שנא שנוגעים בו. ברגע שג'ייסון הניח אותו באותו יום, ניקו נהם: אל תתפוסאותי שוב. עכשיו, בעודו בוהה בחזה המעצבן של דיוקלטיאנוס, ניקו לא רצה יותרמאשר להרגיש את זרועותיו המגינות של ג'ייסון גרייס סביבו.אבל ג'ייסון לא היה כאן.מאחורי ניקו, קול אחר אמר: "אתה מוכן?"

ניקו הסתובב שוב, ושם, נשען על אחד העמודים, עמד פאבוניוס, האל הרומי של הרוחהמערבית. הוא היה לבוש בדיוק כפי שהיה באותו יום: גופייה אדומה מעל סט בהירלהחריד של מכנסי ברמודה וסנדלי הואראה. "אתה." ניקו נהם. "צא לי מהחלומות!"הו, ניקו," אמר פבוניוס והניד בראשו. "לו רק זה היה כל כך קל.""שום דבר לא קל לי," אמר. "למדתי לצפות לזה." "אז אתה יודע שאני צריך לקחתאותך לראות מישהו." לא הייתה שמחה בפניו של האל, שום התרגשות או להיטותממה שניקו ראה בקיץ שעבר. פאבוניוס נראה מפוחד. "בבקשה, לא," התחיל ניקו."אתה חייב לתקן את זה, ניקו." לבו של ניקו דפק חזק עוד יותר בצלעותיו. מה שבאאחר כך בעולם האמיתי היה... ובכן, באמת אחד הדברים הגרועים ביותר שניקו עבראי פעם, וזה אומר הרבה בשבילו. הוא נאלץ לסבול את קופידון, שלא היה כרוב מכונףקטן ומקסים. אל התשוקה האינטנסיבי והמאיים אילץ את ניקו להתוודות על הקראששלו על פרסי ג'קסון בפני ג'ייסון, הכל כדי שיוכלו לרכוש את השרביט.