אור וחושך ביחד

נק' מבט: וויל

הערת הכותבת:

בבקשה, בבקשה, בבקשה תקראו גם את הסדרת פאנפיקים שלי לריק, ' החיים אחרי המלחמה בגאיה.' יש לה כבר שלושה ספרים, שמעבר לכך שהפרקים בהם ממש מושקעים וארוכים, הם גם מלאים כמעט בכל השיפים המקוריים של ריק. (פלוס כמה מקוריים שלי אולי כדי שזה לא יהיה גניבה.)

 ואני גם ממש משקיעה בסדרה הזאת ובהיצמדות עד כמה שאני יכולה להתנהגות המקורית של כל הדמויות ואין לה הערכה כאן כמעט בכלל, כמעט שום כוכבים או דיונים כיפיים, וזה מחרפן אותי, כי זה כמעט ברמה של ' העיניים הן ראי הנפש ' ועוד פאנפיקים מושקעים כמו אלה. אז בבקשה🥶🤕🤕🙏🏻🙏🏻

הפרק:

הם הלכו שוב למבוך המסתורי כעבור שבוע, בהתאם לתכנית של ניקו, הפעם גם עם ג'ימי ומיי ובתקווה מסויימת גם להגיע הפעם גם לבית הקברות. כל אחד היה עם תיק קטן על הגב ובו אוכל בשפע ומים,  והפלאפון שלו ומטען נייד בשבילו גם וכובע מצחייה על הראש, מה שוויל מצא כמיותר מיד כשהם הגיעו. כי הם גילו מיד שמשני צידי המדרגות היו שיחים ענקיים שהקיפו אותן והסתירו את השמש כמעט לגמרי. האנשים הקדמוניים היו חכמים. וויל סמך שהכוחות של ניקו יובילו אותם. ג'ימי בלע רוק בכוח כשהגיעו לפתח שמצאו. מיי היתה שקטה מאוד ויבבה מדי פעם. "אז מה עכשיו?" ג'ימי שאל בשקט. ניקו נראה מרוכז  מכדי לענות, אז וויל שם אצבע על שפתיו שלו. "תהיו בשקט. זה רגע חשוב מאוד." הוא אמר בשקט בעצמו. ניקו הנהן לשמחתו, כי האמת היא שוויל המציא את זה הרגע. ניקו שלף את החרב השחורה שלו מברזל סטיגאי ו וויל תהה מה חבריהם האנושיים רואים במקומה בעירפול. מעדר? מחבט? מקל? "עכשיו אנחנו צריכים לרדת למטה במדרגות," ניקו אמר.

 "מדרגות?" וויל סינן בשקט לניקו והוא הנהן ולחץ את ידו בחזקה עכשיו. וויל הבחין שניקו רועד ומיהר לחבק אותו. ג'ימי השתעל כדי להזכיר להם שהם עוד כאן. "מה יקרה בסוף המדרגות?" ג'ימי שאל.  מיי נראתה מבועתת וירקרקה מדי בשביל לדבר. היא הסתכלה על ניקו במצח מקומט, כאילו תוהה לעצמה אם התחברה לאדם הנכון. וויל מיהר להשתעל לידו גם הוא לפני שמיי תחליט. "נגיע לבית קברות," אמר. "ואז נסתלק מכאן." מיי נשמה בהקלה כזאת למשפט הזה שהתיישבה בבת אחת. הצבע התחיל לחזור לפניה.

"אתם רוצים להגיד לי שכל הזמן ידעתם שבית הקברות אמיתי ולא אמרתם לאף אחד? בסדר, פחדתם מהומופוביה, אבל יכולתם לקרוא למשטרה, שהייתה קוראת לרשות העתיקות ו - " "מיי," ג'ימי אמר ברוגז מפתיע. "אין לך זכות דיבור. הם באמת פוחדים מהומפוביה, וזאת לגמרי - " ג'ימי נשך שפתיים - "זכותם. בואי פשוט נשמח מזה שגם אנחנו נקבל חלק מהתהילה." הוא אמר ומיי יבבה. "נכון," ניקו אמר כשכבר ירדו במדרגות האבן כדקה שלמה. "רציתי שגם אתם תהיו איתנו בזה." ג'ימי חייך וכרך את זרועו השמאלית על כתפיה של מיי. "סוף טוב הכל טוב." אמר. מיי משכה בכתפיה במבט מושפל. וויל התרכז ביד המנחמת של ניקו שהחזיק ובלא לחשוב על זה שהשיחים גדלים סביבם מרגע לרגע ושאולי המדרגות העתיקות לא יציבות כמו שהיו בעבר. הוא הסתכל לחוץ על ניקו, אבל הוא הסתכל ישר קדימה.